תחת הכותרת שנת המשפט של השר יעקב נאמן: חנינות ובחירת שופטים ודיינים, מביא לנו תומר זרחין (הארץ, 20.3.2010), מעט נקודות לציון שנתו הראשונה של שר המשפטים יעקב נאמן, בכהונתו הנוכחית – השגים, יזמות וכו’.

אומר זרחין:

יוזמה אחרת, שנמצאת בחיתוליה, היא הרעיון להוציא הנחיה לוועדה לבחירת שופטים שלפיה תינתן עדיפות למועמדים לשפיטה אשר נוקטים בכתיבת פסקי דין קצרים, שמתייחסים לשאלות שבמחלוקת.

ומה יש לחברי הוולב”ש לומר על כך? שורו-שורו:

“רעיון לחוד ומציאות לחוד”, אמר השבוע אחד מחברי הוועדה לבחירת שופטים ל”הארץ”. “מה מצפים, שאנחנו נספור מאות עמודים של פסקי דין ונחליט אם אורך כל פסק דין היה מוצדק או לא?”.

התשובה שלי היא כן, תספרו!

אם אני, כאשר אני כותב מאמר על פסק-דין, אני לא מתבייש ולא מתעצל לחלק את פסק-הדין לחלקים, ולספור לא רק עמודים אלא גם מלים, ולהנביע דיעה על הקשקושים שבו, או על הערות-האגב שבו, ועל החלק היחסי של הדברים המיותרים שבו ביחס לאורכו הכללי של פסק-הדין – גם אתם יכולים

כך, למשל, במאמר על תרבות השפיטה: מה עושה השופט מגן אלטוביה עם הזמן השיפוטי? ספרתי מלים ביותר מפסק-דין אחד, והראיתי כיצד שופטיטם מבזבזים כמעט 100 אחוזים מהזמן השיפוטי, בעוד הציבור נחנק בסחבת.

גם במאמר הנמקת-יתר, הנמקת-חסר והנמקת ישרא-בלוף – עו”ד הרהורים על תרבות השפיטה בישראל,

עשיתי מיקרו-כירורגיה לפסקי-דין, וכן עשיתי גם במאמר על אתיקה, דמגוגיה וסתימת-פיות.

כן, אם אני, אדם פרטי אשר לא מחוייב לאיש, לא מקבל משכורת מאיש, ולא חורץ גורלות איש, יכול לבצע ספירת מלים – היום זה לא קשה, כי המחשב נותן לכם את זה בכיף – גם אתם יכולים לעשות זאת, אתם חייבים לעשות זאת כי אתם מקבלים משכורת על כך, כי אתם נאבקתם על כיסא בוולב”ש, וכי המוצר שאתם מוציאים מתחת ידכם קובע גורלות-אדם, ומעבר לכך – גם את איכותה של מערכת המשפט בישראל, וכנגזרת מכך גם את איכות השלטון ואיכות החיים במדינת ישראל.

אבל זה היה רק פתיח לשאלה קשה עוד יותר: מדוע אותו חבר הוועדה לבחירת שופטים לא מוכן להזדהות בפני הציבור?

וזה מביא אותי להמשכה של הכתבה:

ההישג הבולט ביותר של נאמן הוא מינוי שופטים לבתי המשפט השונים. לאחר שהוועדה לבחירת שופטים היתה משותקת במשך כשנה בשל מחלוקות בין פרידמן לביניש, הביא נאמן למינויים של 90 שופטים, מהם שלושה לעליון ו-51 לבתי משפט שלום.

עד כמה הביא הדבר לצמצום עינוי הדין?

“מצב מערכת המשפט כל כך רע, שגם המינויים החדשים לא משנים את התמונה הכוללת”, אמר אחד מעורכי הדין הבכירים בישראל, “התורים הם אותם התורים, הסרבול הוא אותו סרבול ועינוי הדין הוא אותו עינוי הדין. צריך להרוס את המערכת ולבנותה מחדש, לא צריך לתלות את האשם בנאמן”.

ואני שואל מדוע “אחד מעורכי הדין הבכירים בישראל” חושש להזדהות?

אני, אגב, אומר זאת שנים רבות: להרוס את מערכת המשפט, ולבנותה מחדש, או, כמו שאמר זאב ז’בוטינסקי, יא, ברעכן!

בבחירות האחרונות לכנסת זה עמד במרכז מסע הבחירות.

והשאלה המסקרנת היא מיהו אותו “אחד מעורכי הדין הבכירים בישראל”.

האם זה דן (אבי יצחק) מלשן, אשר החל דרכו בליקוק ישבנים?

או, אולי, זה הדמוקרט הדגול יגאל ארנון, אשר לפני 35 שנים, בהיותו יו”ר ועד מחוז ירושלים של לשכת עורכי-הדין, מנע שימוש בבית הלשכה לתעמולת בחירות שלא הייתה לטעמו – גם כן ליקוק ישבנים – צעד בדרך להיות אחד מעשירי מדינת ישראל?

איך להגדיר זאת?

בושה למערכת המשפט בישראל. בושה לבוחריה, בושה לנבחריה ובושה לבכיריה.