שבתאי עזריאל, 15.6.08

השירות הציבורי הפך לחורבה

נכון שמבקר המדינה פרסם בימים אלה את הדוח העבה ביותר בתולדות המשרד? הלאה! ומה עם משק המים? השתלטות על קרקעות מדינה? רכישות ענק מיותרות? מצגים מגמתיים לוועדות כנסת? קרנות פנסיה? חוק חופש המידע? החלטות ממשלה שלא מקויימות? זכויות אזרח שלא נשמרות? הפרת כללי תכנון? מדוע מכל האמוניה שבשעות ספורות מסוגל להרוג פי שלושה מכל חללי מערכות ישראל עדיין ממשיך ופועל ללא היתר? כיצד פרשה רודפת פרשה ואיננו מדביקים את הקצב? בעצם, למי אין תחושה הולכת וגוברת שהכאוס הולך ומתעצם? שהשירות הציבורי והביורוקרטיה הם אדמה חרוכה?

מה שמניע את הפקידים כבר אינו יראת החוק, אלא טובת ההנאה

כיצד הגענו לכך שסקר המכון הישראלי לדמוקרטיה שפורסם בימים אלה מצא ש- 90% מאמינים שבלי קשרים ומעטפות אין אפשרות לקדם עניינים? שאימון הציבור בתקשורת גדול מהאימון בבית המשפט?

כיצד הגענו לכך שדיקן פקולטה למשפטים טוען “אני בעצם מבקש לטעון שהשוחד הוא לפעמים אופציה גרועה פחות מאופציות אחרות. כלומר השיתוק הביורוקרטי גרוע יותר מהשוחד” והוא עוד מועמד לתפקיד שופט עליון?

התשובה לכל השאלות הללו נעוצה בכשל טוטאלי וקולוסאלי רב-שנים של בג”ץ, שכביכול ולכאורה הוא הכתובת לאזרח להלין על עוולות המדינה ומחדליה. בפועל, זהו המקום שבו ניתן הכשר לכל מעשה פסול של המינהל וכך, מה שמניע את הפקידים כבר אינו יראת החוק, אלא טובת ההנאה. אין זה מסובך להבין זאת. ההסבר פשוט וגלוי לעין ומצוי בשאילתא מיום 28.5.08, שהופנתה אל פרופ’ אהרון ברק כדלקמן:

שאילתא מיום 28.5.08 אל אהרון ברק בעקבות דבריו

“שלום לך מר ברק,

אני מבקש לכתוב מאמר עיתונאי על דברים שאמרת ואבקש את תגובתך.

העובדות

ביום 26.5.08, הופיעה ידיעה ב”הארץ” מאת תומר זרחין: “אהרון ברק: הפגיעה הבאה – ביועץ המשפטי לממשלה”

להלן הקישור לידיעה:  http://www.haaretz.co.il/hasite/spages/987191.html

בידיעה צוטטו דבריך כדלקמן:

“ברק האשים, בין השאר, את פקידי הממשלה בהתגברות מספר העתירות לבג”צ ואמר שמתוך 2000 עתירות שמוגשות לבג”צ כ-600 הן נגד משרד הפנים. ‘בג”צ הוא הדרך היחידה שפקידים יעשו משהו. אם פקידי ממשלה יתפקדו כראוי, ירד מספר הבג”צים’, אמר ברק.”

דברים דומים אמר לפני 17 שנה מר מאיר שמגר, הנשיא המכהן דאז. ביום 17.9.91, הופיעה ב”מעריב” ידיעה מאת ברוך מאירי ובה צוטטו דבריו בנאומו בטכס לפתיחת שנת המשפט כדלקמן:

‘הנסיון להתמודד עם הביורוקרטיה המתסכלת והמייאשת, תופעה שהיא חמורה במיוחד בישראל, היא סיבתן של רבות מהפניות לבית המשפט העליון.

‘רבים עדיין הליקויים בפעולותיהם של רשויות הציבור, ובכלל זה מתגלים מעת לעת ליקויים במידת היעילות והמוטיבציה של פקידי הציבור. בתי המשפט עדים לכך שאיננו מצליחים עדיין להשתחרר מן הביורוקרטיה החונקת, מדחיית האזרח בלך ושוב, מן היחס המתנכר והמעליב, מן המעמסה האינסופית של ניירת ודרישת אישורים, הפיתרון מצוי ביידיו של כל שר בתחום משרדו ושל כל מנהל בתחום אחריותו.’

לדברי כבוד הנשיא: ‘יש להגביר את הקשב לתלונות הקשות, החוזרות ונישנות והמצביעות על ידה הקשה של הביורוקרטיה, המתלווה גם בשל עצם מהותה, בחוסר יעילות מינהלית ואירגונית. בידי הרשות המבצעת שייצרה אותה, גם האמצעים לחסלה. ביורוקרטיה היא יצירתם של בני אדם ולא של כח עליון ובידי מי שייצר את הגולם, גם האפשרות לחסלו.’

על דברים אלה חזר לפני שש שנים מבקר המדינה דאז והשופט העליון (בדימ.) אליעזר גולדברג לפי ידיעה מאת צבי זרחיה, “הארץ”, 8.3.02 כדלקמן:

‘במינהל הציבורי עדיין לא הופנם הרעיון כי הוא נאמן הציבור, וכי הוא נועד לשרת את הציבור; אין עובד המינהל הציבורי אדון על הציבור אלא משרתו – כך התריע אתמול מבקר המדינה ונציב תלונות הציבור, השופט בדימוס אליעזר גולדברג, ביום עיון לציון 30 שנה לנציבות תלונות הציבור שנערך בכנסת.

לדבריו, ‘הסכנה הגדולה למינהל הציבורי היא בהיפוכם של תפקידים, כשהמשרת הופך לאדון, כשהכוח אינו משמש אמצעי להשגת היעד הלגיטימי שלשמו ניתן, אלא מנותק מיעד זה ומופעל בניגוד למטרה שלשמה נועד”. גולדברג הוסיף כי “התלות הרבה שיש לאזרח באורגנים השונים של המינהל הציבורי מחייבת עמידה על המשמר, ומתן הגנה לאזרח כל אימת שזכויותיו נפגעות. העובדה כי אלפי אנשים מקבלים מדי שנה סעד מנציב תלונות הציבור, מוכיחה כי מוסד זה ממלא תפקיד רב חשיבות בהגנה על זכויות הפרט בישראל’.

מסקנות ושאלות לתגובתך

שאלה א’

נשיא מכהן ונשיא בדימוס של בית המשפט העליון, שהיו בעברם יועצים משפטיים לממשלה, וכן שופט עליון בדימוס המכהן כמבקר המדינה, מאשימים שוב ושוב מזה עשרות שנים את הפקידים במספר הגבוה של העתירות לבג”ץ.

עם כל הכבוד, דומה שיש פגם באופן שבו תופסים שופטי הבג”ץ את תפקידם.

בג”ץ הוא הכתובת לאזרח להלין כנגד עוולות המדינה. בג”ץ, באמצעות פסיקותיו, אמור לקבוע את גובה הרף להתנהגות הפקידים במינהל הציבורי ולאכוף עליהם משמעת וערכים.

מדי שנה, כדבריך, מוגשות כ- 2000 עתירות לבג”ץ.

על פניו נראה שאילו בג”ץ היה פועל כמתבקש מתפקידו, הוא היה מסוגל להכניס סדר לחיינו כבאיבחת סכין ולגרום למינהל הציבורי לפעול באופן תקין, אפילו בתוך פחות משנה. למותר לציין שכתוצאה מכך מספר העתירות לבג”ץ היה יורד באופן קיצוני ומיידי (אלה הם כללים ידועים באבטחת איכות ואמינות ומוכרים היטב אף לכל יועץ ארגוני מתחיל).

אם במהלך עשרות שנים לא הצליחו שופטי בג”ץ במשימתם, וחרף זאת הם פונים שוב ושוב ומאשימים את הפקידים בחוסר הסדר במינהל הציבורי, נראה ששופטי בג”ץ תופסים באופן פגום את מעמדו ותפקידו של בג”ץ. בכך הם אינם שונים מהורים, מורים ומפקדים, שאינם אוכפים משמעת וערכים על ילדיהם, תלמידיהם וחייליהם, ומפנים כלפיהם את האצבע המאשימה בעת שנשמעות טענות.

מה תגובתך לנאמר?

שאלה ב’

אם יש הסכמה גורפת וארוכת שנים מצד בעלי התפקידים הבכירים במערכת אכיפת החוק, שהפקידים הם הגורם העיקרי למספר העתירות הגבוה, מדוע מרבית העתירות שמגישים אזרחים כנגד עוולות המדינה נדחות מבלי שהמדינה תחוייב בהוצאות ומבלי שיופעלו סנקציות כלפי הפקידים?”

בכבוד רב, שבתאי עזריאל

תזכורת על אי-מענה

ביום 3.6.08, לאחר שהשאילתא לא נענתה, נשלחה תזכורת כדלקמן:

“ביום 28.5.08, שלחתי אל כבודך שאילתא לתגובה על דברים שאמרת לצורך כתבה עיתונאית. עד כה טרם הגיעה תגובתך ומזכירתך השיבתני כי הדבר נובע מפאת עיסוקים מרובים. עם כל הכבוד, אוכל להמתין למענה עד לסוף שבוע זה.

לידיעתך, בכוונתי לטעון במאמרי כי הגיבוי שבג”ץ מעניק לפקידים גורם לכך שללא הפעלת קשרים אישיים ואף מתן שוחד ממשי, כבר אין אפשרות לקדם עניינים במינהל הציבורי.

מי שתפקידו לגרום למינהל הציבורי לפעול כשורה, נמנע מכך במתכוון.”

הערה: תגובה לא הגיעה עד לפרסום הרשימה.

מסקנות והערות – בג”ץ הוא משענת קנה רצוץ לדמוקרטיה ולאזרח

1. לפי הסקרים, אמנם צודק מי שטוען שאי אפשר להוליך שולל את כל האנשים כל הזמן. בכל זאת, לא מעט עיתונאים ותיקים, חברי כנסת ואנשי ציבור עדיין מגיבים כ”מאמינים”, כלומר ככאלה שהעובדות לא יהרסו להם את האמונה. קישון כתב בזמנו כיצד קונשטטר דיווח שבניין ההסתדרות נהרס, והמאמינים התעקשו שמיותר לספר להם שהבניין עומד. ואם ביניש וקונשטטר אומרים שצריך להאמין למערכת המשפט, אז נא לא לבלבל את המאמינים עם מספרים, עובדות וראיות בגודל בניין ההסתדרות. הללו אף מנהלים פעולות הסחה כמו למשל מסע השמצות נגד פרידמן ומבקרים אחרים של המערכת.

2. שוב ושוב חוזרים גילויים (ראה קישור לאסופת מקרים) המוכיחים את הקשר החולני שבין הפרקליטות ובית המשפט. פרקליטים בשירות הציבורי מציגים בהליכים משפטיים מצגים פיקטיווים, חלקיים, מגמתיים וכיוצ”ב ועושים בבתי המשפט ככל העולה על רוחם. והשופטים הגאים – מי שבאולמם התנהלה הפארסה – הם לכל היותר “מוחים”, “מזדעזעים”, “מתלוננים בחריפות”… לעתים הם אפילו מענישים את המדינה, אך חלילה לא את הפרקליט.

3. המציאות מוכיחה שלעתים על האזרח לפנות לבית המשפט פעמיים. בראשונה כדי לנצח בהליך המשפטי, ובשנייה כדי להתלונן שהמדינה לא מקיימת את פסק הדין. מיותר לציין שהיו מקרים שבהם לשכת היועץ המשפטי לממשלה היתה מעורבת בהחלטה שלא לקיים את פסק הדין (ראה מקרים באסופה הנ”ל).

4. ביום 24.1.99, פורסמה ב”הארץ” ידיעה ולפיה איש ציבור אנונימי (הכוונה אלי – ש.ע.) מצא ש- 11 מתוך 15 שופטים בעליון ו- 50% מכלל השופטים בכל שאר הערכאות, הגיעו מהשירות הציבורי. מסקנת האיש היתה שהשופטים פוסקים לכן לטובת המערכת השלטונית שאותה הם יצגו ויחסי גומלין אלה בין הרשות השופטת למבצעת מעלים חשש לפגיעה בדמוקרטיה. ביום 14.10.05, התפרסמה כתבתי במוסף הארץ “העתירה נדחית ותמסור ד”ש חמה לאמא” הממחישה את הסימביוזה המוחלטת שבין שופטים לפרקליטים.

5. אם נסכם, בבתי המשפט שלנו מנצח “הפקיד המתנכר והמעליב” (כלשון שמגר). העובדה היא שכמעט 100% מהעתירות נדחות למרות שהשופטים מאשרים שהאזרח צודק. את פסקי הדין שלהם השופטים תומכים במצגים המניפולטיוויים והמסולפים של הפרקליטות ואין להתפלא. מרבית השופטים הגיעו מהפרקליטות ובפניהם מופיעים כאמור בני משפחה של שופטים או עמיתים וכפיפים לשעבר.

המציאות היא שהחוק והמשפט מפנים לאזרח עורף, והמוצא שנותר לו הוא קשרים ומעטפות.

6. לא רק בתי המשפט פועלים נגד האזרח, אלא גם ועדות הערר שאליהן פונה האזרח החולק על החלטת פקיד. המתרחש בוועדות הערר הוא מהמחדלים הקשים והחמורים בישראל (ראה תחקיר) ויש להניח שהוא מהסיבות העיקריות  לשוחד ושחיתות בממדים מבהילים (אין בידי מימצאים כמותיים).

7. ביום 23.10.03 שלחתי אל מספר גורמים במערכת המשפט חוות דעת על הגורמים לעומס במערכת המשפט. מכתבי אף התפרסם בגלובס והוזמנתי לדיון בוועדת החוקה. להזכיר, אני בר-סמכא בנושא. פעילותי לביטול מס רכוש הביאה לביטול – מדי שנה בשנה – של 120,000 שומות מס, 50,000 השגות, 5,000 עררים, וכנראה מאות ערעורים לבית משפט מחוזי ועשרות פניות לבית המשפט העליון. כמה זה במשך תשע שנים מאז בוטל המס? כמה אזרחים מסתובבים בארץ עם כאלה הישגים? על כל פנים, בלשון המעטה, אנשי מערכות המסים והמשפט לא כל כך אהבו זאת והחשש להתמודד מולי הוא מן המפורסמות (קישור לאחד המקרים).

8. ונסיים בעצה: “לך אזרח עתור גם אתה. מה שקרה לאחרים לא יקרה בהכרח גם לך!!”

_________

למאמר המקורי

אתר המחבר

על ספרו של שבתאי עזריאל, “מערכת המשפט במשפט הציבור”, כולל תוכן העניינים, באתר המחבר

ביקורת על הספר, מאת עו”ד שמחה ניר