חה”כ אורי מקלב, יו”ר הוועדה לפניות הציבור: עו”ד ענת ליברמן משקרת לכם במצח נחושה!
חה”כ אורי מקלב, יו”ר הוועדה לפניות הציבור: עו”ד ענת ליברמן משקרת לכם במצח נחושה!
|
אזרח בשם יוסי הרמן פנה אל ועדת הכנסת לפניות הציבור בתלונה על עוולות ההוצל”פ *** הנושא הועבר לרשות לאכיפה וגבייה, על מנת שזו תשפוט את עצמה *** נראה מה יגיד יו”ר הכנסת על הפגיעה בכבוד הכנסת *** ומה תגיד הוועדה לביקורת המדינה
שמחה ניר, עו”ד
14.3.2010
לכבוד
חה”כ אורי מקלב
יו”ר הוועדה לפניות הציבור
הכנסת
ירושלים
נכבדי,
הנדון: תיקכם וציב03/תשובה/מוסד: 6143/תיק: 58773
הרשה נא לי להתייחס למכתבה של עו”ד ענת ליברמן מרשות האכיפה והגבייה, אשר צורף למכתבה מיום 28.1.2010 של הגב’ שלומית אבינוח, מנהלת הוועדה שאתה היו”ר שלה, אל הפונה, מר יוסי הרמן.
הגב’ ליברמן מרמה אתכם במצח נחושה, ומשקרת, ללא בושה!
אקדים ואומר כי אני לא מייצג את מר הרמן, כי המכתבים הנ”ל הגיעו לידיעתי מכלי שני, אגב פעילותי העיתונאית, וכי כל מה שאומר כאן הוא מידיעתי המקצועית האישית, ומתוך רצון לשרת את הציבור כולו, ולעזור למוסדות הכנסת בעבודתם זו.
“כתב ההגנה” של הגב’ ליברמן
הגב’ ליברמן מנערת את חוצנה – וגם את חוצנה של מערכת ההוצל”פ כולה – מעוולותיו של כונס-הנכסים, בכך שהיא שולחת אותנו (בסע’ 3) אל תקנה 17א’ לתקנות ההוצל”פ, אשר זה לשונה (ההדגשות שלי):
17א. עדכון תיק
(א) זוכה ידווח ללשכת ההוצאה לפועל על כל תקבול שקיבל על חשבון החוב, שלא באמצעותה; דיווח כאמור יימסר ללשכה תוך שבעה ימים מקבלת התקבול.
וטוענת, ברוב חוצפתה, כי הכספים שקיבל כונס-הנכסים הם כספים שהתקבלו “מחוץ ללשכת ההוצאה לפועל”, כאשר, מבחינת התקנה, אין כל משמעות לשאלה אם הכספים התקבלו “מחוץ” ללשכה או “בתוך” הלשכה.
האם בהיסח-הדעת, אולי משום שנוסח התקנה לא היה באותו הרגע לנגד עיניה, השתמשה הגב’ ליברמן במונח ה”טופוגרפי” (“מחוץ ללשכה”) במקום המונח ה”פונקציונלי” (“שלא באמצעותה” (של הלשכה))?
ולא היא! את סע’ 2 למכתבה היא פותחת במלים האלה (ההדגשות שלי):
לטענתו של מר הרמן, תקבולים שביצע במישרין לזוכה (שלא באמצעות לשכת ההוצאה לפועל) דווחו להוצאה לפועל באיחור, וכתוצאה מכך …”,
וזה אומר שהגב’ ליברמן מכירה – איך לא, זה הרי התחום בו היא היועצת המשפטית – על בוריו את נוסחה של התקנה, והיא ששה להיתלות ב”טענתו” של מר הרמן, אשר מתאימה לנוסח התקנה, ולתוצאה אותה סימנה מראש, ואחרי שהיא כבשה את ה”מאחז” הזה, היא “מחליקה” אל נוסח אחר, הנוסח ה”טופוגרפי”, אותו היא המציאה לצורך “כתב-ההגנה” שלה על “המערכת” שלה.
מה מסתירה מכם הגב’ ליברמן?
באמרי כי הגב’ ליברמן מרמה אתכם במצח נחושה, אני מתכוון לכך שהיא מסתירה מכם, ביודעין, את שורש הבעייה: מעמדו הכפול של ב”כ הזוכה, שהוא גם כונס הנכסים.
ראשית – בניגוד לגירסתה של הגב’ ליברמן (בסע’ 2 למכתבה), מר הרמן מסר לי, בתשובה לשאלתי, כי הוא לא שילם לזוכה שום דבר, לא “במישרין” ולא “שלא באמצעות לשכת ההוצאה לפועל”, וממילא גם לא יכול היה לטעון דבר כזה.
אמור מעתה: הגב’ ליברמן משקרת במצח נחושה באמרה כי מר הרמן “טען” כפי שהיא מייחסת לו, בסע’ 2, ומה שהגב’ ליברמן מציגה כפי שהיא מציגה אינו אלא כספים אשר קיבל כונס-הנכסים תמורת נכס מנכסיו של מר הרמן, במסגרת תפקידו ככונס, מכוח מינוי שניתן לו ע”י רשם ההוצל”פ.
אם זה לא “באמצעות הלשכה” – מה כן?
רשמי ההוצל”פ ממנים, כדבר-שבשיגרה, את באי-כוח הזוכים ככונסי-נכסים לנכסיהם של החייבים, אולם בתור שכאלה הכונסים משמשים נאמנים של לשכת ההוצל”פ, בנפרד מהיותם כאי-כוח הזוכים, ובתור שכאלה הם חייבים נאמנות ללשכת ההוצל”פ (ובעקיפין גם לחייב עצמו, שלא ייחפזו למכור את נכסיו בזול או בקנונייה עם הקונה, ושלא יעשו עסקאות עם עצמם), ולא לשולחיהם, הזוכים.
כאשר רשם ההוצל”פ, מצידו, ממנה כונס לנכסי החייב, הוא מחוייב נאמנות לחייב עצמו, מכוח תפקידו הציבורי, ובמלים אחרות: הפרת הנאמנות של הכונס לרשם ההוצל”פ, כמוה כהפרת הנאמנות של רשם ההוצל”פ לחייב עצמו.
תקנה 17א’ אינה רלוואנטית
בסע’ 3 למכתבה מסתמכת הגב’ ליברמן על תקנה 17א’ לתקנות ההוצל”פ, אולם תקנה זו כלל אינה רלוואנטית, משום שהיא מדברת על חובתו של הזוכה לדווח ללשכת ההוצאה לפועל “על כל תקבול שקיבל על חשבון החוב, שלא באמצעותה“.
וכאן חייב אני להכות על חטא על טעות אידיוטית שלי עצמי, אשר השכלתי להבינה רק תוך כדי כתיבתו של מכתבי זה. גם אני סברתי כך, כי קיבלתי כדבר המובן-מאליו את מה שלמדתי מאחרים (שגם הם, מן הסתם, למדו מקודמיהם, “עד דור עשירי, עד עולם”), ועל כך הכיתי על-חטא – על חזי-שלי – במאמר שפרסמתי בעקבות התובנה הזאת: על חובת הדיווח להוצל”פ ע”י כונס נכסים שהוא גם בא-כוחו של הזוכה: על תקנה לא-רלוואנטית, ועל טעות אידיוטית שלי.
ולפי התובנה הזאת כונס הנכסים הוא פקיד של ההוצל”פ, אפילו אם ב”כובעו האחר” הוא בא-כוחו של הזוכה, וממילא לשכת ההוצל”פ היא המפקחת עליו, היא האחראית למעשיו – ואין היא יכולה לנער את חוצנה מפעולותיו של הכונס.
קרא את המאמר הזה בעיון, כי לא בכל יום אתה פוגש אנשים המכים על חטא טעותם-הם, ואומרים “אכן, הייתי אידיוט”.
אלא שטעות שהיא נסבלת לגבי אזרח מהשורה, היא בלתי נסבלת כאשר היא באה מפי הרשות הממונה על הנושא, ולא כל שכן – מפי היועצים המשפטיים שלה, האחראים על כך שהרשות תפעל כדין.
ולכן, בכל הכבוד לגב’ ליברמן, כאשר הכונס מקבל כספים, אלה עדיין אינם “תקבול שקיבל הזוכה” (כי הוא עוד לא קיבל אותם מידי הזוכה), ובוודאי שאין לומר עליהם שהם התקבלו “שלא באמצעות” לשכת ההוצל”פ, שהרי הכונס הוא “זרועם הארוכה” של לשכת ההוצל”פ ושל רשם ההוצל”פ, וכל תשלום העובר דרכו הוא תשלום “באמצעות לשכת ההוצל”פ”.
חובות הדיווח של הכונס, ואחריות מוסד ההוצל”פ לקיומן
לפיכך אין כל שחר לטענתה של הגב’ ליברמן (בסע’ 3 למכתבה) כי כאשר הכונס גובה כספים ואינו מדווח עליהם ללשכת ההוצל”פ “יש להפנות לזוכים” (וממילא לא ללשכת ההוצל”פ): כאשר מגיעים כספים לידי הכונס עליו לבוא איתם – מיד! – אל רשם ההוצל”פ, ולבקש את הנחיותיו.
כאשר הכונס מדווח לרשם ההוצל”פ על הכספים שקיבל, באותו הרגע ממש הלשכה יודעת עליהם בפועל (כי ידיעה “קונסטרוקטיבית” יש לה כבר ברגע שהכונס עצמו קיבל את הכספים), ועליה לזכות – גם כן מיד! – את חשבונו של החייב בתיק ההוצל”פ.
אציין כי עורכי-הדין העוסקים בענייני ההוצ ל”פ מחוברים און-ליין עם מחשבי ההוצל”פ, וכשם שהם יכולים להכניס חיובים לדף-החשבון של החייב בהוצל”פ, כך הם יכולים – וחייבים – להכניס זיכוי לדפי החשבון של החייבים – והכל בזמן-אמת, כאשר הם מקבלים תשלום מקוני הנכס.
ואם הלשכה או רשם ההוצל”פ אינם דורשים זאת מהכונס, והלשכה לא מזכה את חשבונו של החייב, הלשכה והרשם מועלים בחובתם כלפיו.
ומהו הדין אם הכונס אינו מדווח? זאת היא רשלנותם של הלשכה ושל רשם ההוצל”פ, אשר אינם שולטים בפעולותיו של הכונס, שהוא “זרועם הארוכה” זרועו של הזוכה – אפילו אם הכונס – כרגיל, כפי שציינתי לעיל – הוא גם ב”כ הזוכה.
מוסד ההוצל”פ לא מצדיק את עצם קיומו
יצויין כי הצדקת קיומו של מוסד ההוצל”פ אינה בפעולות הגבייה עצמן – את אלה ישנם גורמים פרטיים (לרוב עברייניים), הקוראים לעצמם “חברות גבייה”, שעושים זאת הרבה יותר טוב – אלא בהגנה על זכויות החייב, שלא תהיינה למרמס, וזכויות החייבים בלשכות ההוצל”פ הן למרמס יום-יום, ושעה שעה.
אציין, אגב אורחא, כי כאשר “חברת גבייה” פועלת שלא כדין, היא צפוייה להיתבע על הנזקים שהיא גורמת, וגם לעמוד לדין פלילי, ואילו כאשר הפעולות הלא-חוקיות נעשות ע”י גורמי ההוצל”פ, אלה נהנים מחסינות – בין חסינות דה-יורה, בין חסינות דה-פאקטו.
ראה לעניין זה את מאמרי תחלואי ההוצאה לפועל – טיפול מערכתי, טיפול נקודתי.
איך הופך רשם ההוצל”פ לשופט-את-עצמו, על עוולותיו המנהליות?
האמור בסע’ 4 למכתבה של הגב’ ליברמן מגלה תופעה חמורה עוד יותר, שהפכה בלשכות ההוצל”פ לדבר-שבשגרה: להפוך עניינים מנהליים שבין החייב לבין הלשכה לעניינים “שיפוטיים” שבין החייב לבין הזוכה – דרך-חתחתים שעוד ידובר בה רבות, בה רשם ההוצל”פ הופך את עצמו לשופט-את-עצמו.
אתן לך דוגמה פשוטה, אבל “מהחיים”: אתה בא ללשכת ההוצל”פ, ומבקש לצלם חומר מהתיק שלך, ודורשים ממך לשלם אגרה. אתה טוען שהדרישה לשלם אגרה אינה חוקית, ועונים לך “תגיש בקשה”. מה יעשו עם הבקשה? יניחו אותה על שולחנו של רשם ההוצל”פ, והוא ייתן החלטה “שיפוטית”, אשר כדי לערער עליה תצטרך לבקש רשות, ולשם כך תידרש לשלם אגרה בסך מאות שקלים, אם לא יותר, ולהפקיד ערבות בסך 20,000 ש”ח – והכל בגלל אגרה של ארבעה שקלים לדף.
ואני שואל: מדוע הפקידים לא יעבירו את השאלה הזאת – שהיא עניין שבינם, כרשות שלטונית, לבין האזרח הנזקק לשירותם – אל המחלקה המשפטית שלהם (שהגב’ ליברמן היא חלק ממנה), ומשם אל היועץ המשפטי לממשלה? האם הרשם הוא היועץ המשפטי למזכירות? ומה יהיה אם הרשם יקבע שהאגרה לא חוקית ודעתה של המדינה לא תנוח? האם היא תצטרך להגיש בקשת רשות לביהמ”ש המחוזי?ו ומי יהיה ה”משיב” לבקשה הזאת – החייב, הזוכה, או שניהם?
אבל לפקידים הרבה יותר נוח לגלגל את האחריות אל הדרג השיפוטי מאשר לפנות אל הייעוץ המשפטי (הניתן להם בחינם), ואם הם פועלים על פי החלטה “שיפוטית” הם חסינים מפני כל הליך, אזרחי או פלילי.
ובחזרה לענייננו: אם ראש ההוצל”פ לא מוודא שכונס-הנכסים יעשה את המוטל עליו, קרי: יעביר לשליטתה של לשכת ההוצל”פ את התשלומים שהוא מקבל תמורת הנכס שהופקד בידיו – מדוע החייב צריך להגיש מה שהם קוראים “בקשה מסודרת”, היוצרת חזית שיפוטית מלאכותית בין החייב לזוכה, כאשר ניהול – כן, ניהול! – הכונס ע”י הלשכה הוא עניין מנהלי עליו אמורים לפקח לשכת ההוצל”פ ורשם ההוצל”פ עצמו?
על הדרך בה מתמרנים בהוצל”פ האת החייב להגיש “בקשה מסודרת” ראה תחת הכותרת על לשכות ההוצאה לפועל, ועל החוצפה השלטונית: מכתב תלונה לכל הגורמים האחראים על המערכת הזאת.
אציין כאן, כ”מקדמה” על חשבון העתיד, כי מתוך תשעת הגורמים השלטוניים אליהם הופנתה התלונה, שמונה לא היו מוכנים לטפל בה, ואילו הנהלת בתי המשפט – איך לא, היא הרי בשר-מבשרם, וחטאיה-חטאיהם – הגנה על הרשמת, לימור רייך, בטענה שהיא “פעלה כדין”.
האם היא פעלה כדין? עורך-הדין אשר ייצג את הזוכה הודה – כאשר הוגשה נגדו תלונה למוסדות הלשכה – כי הבקשה-לביצוע (אותה הוא-עצמו הגיש) לא תאמה את פסק-הדין, וממילא גם פעולתה של הרשמת בכל התיק הייתה שלא-כדין.
אבל, כאמור, היא לא נדרשה לתת את הדין – אפילו במישור המשמעתי או המנהלי.
עוד “תרגיל” של הגב’ ליברמן
בסע’ 6 למכתבה אומרת עורכת-הדין הנכבדה כי בדיקת תיקיו של מר הרמן הועברה לבדיקה עצמאית בידי גורמים חיצוניים, בלתי-תלויים, ובסע’ 7 היא מבטיחה כי:
“ככל שתמצא סטייה מהחישוב שבוצע על ידי מערכת המחשוב של ההוצאה לפועל, נפנה לבאי כוח הזוכים בתיקים לעדכונם ולטיפולם” (ההדגשה לא במקור).
ומה זה אומר?
ראשית – זה אומר שהחישוב של מערכת ההוצל”פ הוא ה”בסיס”, ואם הכונס – שהוא, כאמור, פקיד ההוצל”פ – לא מילא את חובתו להעביר את הכספים לשליטת ההוצל”פ – “אנחנו”, בעניין זה, “לא בעסק” (כפי שהיא טוענת בסע’ 3 למכתבה). “אנחנו” לא אחראים לפעולתו של הכונס אותו אנחנו עצמנו מינינו לתפקיד הזה;
ושנית – גם אם נמצא סטיות, “אנחנו” לא נטפל בעצמנו בזה, אלא רק נפנה אל באי-כוח הזוכים – החתולים שעל השמנת – כדי שהם, אם יחפצו בכך, יחזירו את השמנת הגנובה, ברוב טובם, וגם לכך אנחנו לא אחראים.
אז לשם מה קיים מנגנון ההוצאה לפועל? כדי לשמש נער-שליח אל החתולים?!
סיכום
הבאתי כאן רק על קצה המזלג מעוולות ההוצאה-לפועל – ורק ככל שעולה ממכתב-ההטעייה של עו”ד ענת ליברמן מהלשכה המשפטית של הרשות לאכיפה וגבייה.
באשר לנושאים אחרים הקשורים לעוולות ההוצל”פ – עוד תשמעו ממני.
ובאשר לכבודה של הכנסת, אשר גם הוא נרמס כאן, וברגל גסה, ע”י רשות מרשויות המדינה – את זה אני משאיר לך וליו”ר הכנסת, אליו אני שולח העתק ממכתבי זה.
ואני שולח העתק גם אל יו”ר הוועדה לביקורת המדינה, כי גם הוא החל לגלות עניין בתחום הזה.
בברכה,
שמחה ניר, עו”ד
העתקים:
· חה”כ ראובן ריבלין, יו”ר הכנסת
· חה”כ יואל חסון, יו”ר הוועדה לביקורת המדינה
___________
עו”ד ענת ליברמן מהרשות לאכיפה וגבייה מסובבת שוב את הכנסת בכחש (2)