24.02.2010

לאחרונה התחוללה סערה תקשורתית בהקשר לדברים שאמר עו”ד אורי קורב, סגן פרקליט מחוז ירושלים, בהרצאה לתלמידי משפטים, במסגרת קורס בחקירת עדים משפטים שהוא מעביר במכללת “שערי משפט”. הוא אמר בין השאר (וכפי שפורסם – דבריו הוקלטו ע”י אחד הסטודנטים):

“..חלק מהשופטים הם חמורים שחושבים שהם יודעים הכל… משחקים טטריס במחשב שלהם בזמן הדיונים… במערכת המשפט יש טמטום כמו של ביניש, שמזכה רוצח באיזה תירוץ קלוש…”.

קודם כל יש להתייחס למסגרת שבה נאמרו הדברים. עו”ד קורב לא פעל במסגרת תפקידו בשירות המדינה. הוא לא התכוון שדבריו יפורסמו, וגם לא התכוון ליצור דעה קדומה שלילית אצל תלמידיו כנגד השופטים בבתי המשפט. אמנם, כפי שכבר נקבע אין למרצה או מורה – אפילו במסגרת מוסד פרטי – חסינות מוחלטת על דברים שהוא משמיע במסגרת שיעור לתלמידיו, ודברים שאמר עלולים אף להביא להרשעתו בפלילים[1]; ואולם באופן עקרוני עומד לזכותו של אדם כזה החופש האקדמי, ורק במקרים קיצוניים רשאיות הרשויות לפעול כנגדו.

עקרון זה נגזר מחופש הביטוי, שהינו מיסודות המשטר הדמוקרטי; אפילו כאשר מדובר בעובד ציבור המביע באופן פומבי עמדה כנגד הממונים עליו הרי שמדובר בהבעת דעה לגיטימית, פרט למקרים שבהם קיימת הסתברות קרובה לוודאי  של פגיעה משמעותית בערך חשוב אחר מלבד חופש הביטוי, כמו פגיעה במשמעת בשירות הציבורי[2] .

לעניין הנכונות העובדתית של הדברים,  מובן כי בביטוי “חמורים” לא התכוון עו”ד קורב לכך שחלק מהשופטים הינם הולכי על ארבע ובעלי זנב, וכן לא ייחס לנשיאת בית המשפט העליון יכולת אינטלקטואלית נמוכה. כוונתו היתה לכך שטעויותיהם גדולות ורבות עד כדי כך שהם נוהגים בטיפשות, כך שדבריו מגיעים לכדי הבעת עמדה בלבד. כבר נקבע שיש לאפשר גם את פרסומם של דברים המהווים – במודע ובכוונה תחילה – דברי שקר[3]; וזאת על מנת שהציבור – ולא רשויות השלטון ומערכת המשפט – יוכל לעשות את ההבדלה בינם לבין דברי אמת.

אשר למשפט “…שמזכה רוצח באיזה תירוץ קלוש..”, הרי שמהותית התבטאות זאת אינו שונה בהרבה מביקורת המובעת בתקשורת ובכתבי עת משפטיים על פסקי דין, כולל אלה של בית המשפט העליון, למרות שהיא מובעת בלשון חריפה יותר. לעניין השופטים ש”משחקים טטריס בזמן הדיונים”, הרי שלא כולם קשובים כל הזמן, ולאמיתו של דבר גם לא ניתן להיות קשוב במשך שעות ארוכות.

לעניין סוג האנשים שאליהם התייחסו הדברים, ניתן להניח כי הכוונה היתה בראש ובראשונה לשופטי בית המשפט העליון, אבל גם לשופטים בתיקים מתוקשרים בבית המשפט המחוזי, כמו תיקו של ראש הממשלה לשעבר אולמרט שבו מופיע עו”ד קורב כאחד התובעים. המשותף לכל האנשים האלה הוא אחד – כולם דמויות ציבוריות!

ההגנה הניתנת לדברים הנאמרים כנגד דמויות ציבוריות הינה גבוהה בהרבה מזו הניתנת לדברים הנאמרים כנגד אדם רגיל; כפי שקבע בית המשפט העליון, התבטאות פומבית כמו “נאצי מלוכלך” כלפי איש תנועת “כך” אינו מעניק כל פיצוי ממשי בנזיקין[1][4], וגם לא כתבה עיתונאית שבה הושווה בעל קבוצת כדורגל לעכברוש מבחיל[1][5].

ונושא אחרון – המסגרות הארגוניות והחוקיות שאליהן משתייך עו”ד קורב. אולי יאמר מי שיאמר, כי התבטאות כמו הנדונה אולי מוגנת במסגרת חופש הביטוי כל זמן שמדובר באדם מהשורה, אולם הינה אסורה על עורך דין, ועוד כזה המכהן כפרקליט בכיר בשירות המדינה. ואולם לכך ניתן להשיב, כי אין עניין רב בהתרת ביקורת על מוסד כלשהו אבל לאסור ביקורת כנגד העומדים בראשו או הממלאים תפקידם במסגרתו[1][6], מה גם שקשה להפריד בין שני סוגי ביקורת אלה. מכאן שנקיטת הלכים משמעתיים כנגד עו”ד קורב אינם במקום.

המסקנה העולה הינה כי דבריו של עו”ד קורב מהווים התבטאות לגיטימית במסגרת חופש הביטוי, אם כי קיצונית בחריפותה ואולי גם ראויה לגינוי. אולם זהו מחירו של המשטר הדמוקרטי, אשר גם מערכת המשפט הוקמה במסגרתו.

____________

[1] ע”פ 2831/95 – הרב עידו אלבה נ’ מדינת ישראל . פ”ד נ(5), 221;

[2] ער”מ 259/96 – מוחמד ג’מיל שמא נ’ מועצה מקומית תמרה . פ”ד נ(1), 837;

עש”מ 5/86 – גדעון ספירו נ’ נציב שירות המדינה . פ”ד מ(4), 227;

[3] בג”ץ 316/03 – מחמד בכרי ואח’ נ’ המועצה לביקורת סרטים ואח’ . תק-על 2003(3), 353;

[4] רע”א 10520/03 – איתמר בן גביר נ’ אמנון דנקנר . תק-על 2006(4), 1410;

[5] ע”א 4534/02 – רשת שוקן בע”מ ואח’ נ’ אילון (לוני) הרציקוביץ’ . פ”ד נח(3), 558;

[6] בג”צ 680/88 – מאיר שניצר ו-2 אח’ נ’ הצנזור הצבאי הראשי . פ”ד מב(4), 617, עמ’ 642-643 (ס’ 30 לפסק הדין);

ע”א 214/89 – אריה אבנרי ו-3 אח’ נ’ אברהם שפירא ואח’ . פ”ד מג(3), 840 ,עמ’ 863-864 (ס’ 25 לפסק הדין).