כביש 443: על בטחון ועל יושר אינטלקטואלי

פלשתינים פתחו באש על מוצב צה”ל הסמוך לבית אור א־תחתא, וישראל היום (ולא רק הוא) מדווח על ח”כים מהימין שאומרים כי “המחבלים ירו ואמרו תודה לבג”ץ שהתיר תנועת פלשתינים על הכביש“, כאשר הכביש בו מדובר הוא כביש 443 המפורסם.

 

זה מזכיר לי, בעוונותי, חוב קטן אשר חב אני לכם, הקוראים.

 

שני מאמרים פרסמתי בעקבות פס”ד הבג”ץ בעניין הכביש הזה:

 

·כביש 443: שאלה לתוקפי פס”ד הבג”ץ

 

·כביש 443: שאלה (מס’ 2) לתוקפי פס”ד הבג”ץ: האם קראתם את פסק-הדין?

 

והם מראים כי תוקפי פסק-הדין כלל לא קראו אותו, וגם אלה שקראו אותו, אין להם שיעורי-בית מוכנים לכל השאלות. כעת, כאמור, באים ח”כים מהימין שאומרים כי “המחבלים ירו ואמרו תודה לבג”ץ שהתיר תנועת פלשתינים על הכביש“, והם כנראה שעדיין לא קראו את פסק-הדין, וגם לא ערים לכך שהוא עדיין לא נכנס לתוקף (ראו להלן, תחת ראש-הפרק כמה אפשר עוד לקשקש?).

 

להזכירכם …

 

להזכירכם: בבג”ץ לא הייתה מחלוקת בין המדינה לבין העותרים על כך שיש להתחשב בצרכים של האוכלוסיה המקומית הנתונה לשליטתה של מדינת ישראל, הן לאור דיני המלחמה והן לאור המשפט הבין-לאומי, בכללותו.

 

עוד להזכירכם: המחלוקת בבג”ץ הייתה רק על ה”מידתיות” של הצעדים שנקט “מפקד האיזור”, ועל המסגרת המשפטית בה הוא פעל, ולא על עצם מתן האפשרות לפלשתינאים להשתמש בכביש הזה – פשיטא שגם אם הבג”ץ היה דוחה את העתירה, עדיין קשה היה לחסום את הכביש הרמטית לפעילות חבלנית, כך שהנחסמים העיקריים לא היו המחבלים, אלא דווקא הפלאחים התמימים, המשתשמים בכביש לצורך הגעה מבתיהם לשדותיהם ובחזרה.

 

ועוד להזכירכם: גם אדמונד לוי, אליל הימין שמינויו כשופט ביהמ”ש העליון פורסם ברשומות, לא חלק על הצורך לאפשר לפלשתינאים לעבור בכביש, אלא שהוא הסכים לחוקיות המסגרת המשפטית בה פעל “מפקד האיזור”, ולדעתו ניתן היה להסתפק בכך שהמפקד יקבע הסדרים חדשים, בלי לחייב אותו לעשות כן (וגם שופטי הרוב לא קבעו בעצמם את ההסדרים, אלא רק חייבו את המפקד לקבוע הסדרים אחרים).

 

והשאלה שלי הפעם היא אל התוקפים את פסה”ד מכיוון הימין: מדוע אתם תוקפים את האגף השמאלי של בהיהמ”ש העליון, אשר נאמן לדרכו, ולא את האגף הימני – קרי: אדמונד לוי – על שהוא “בגד במחנה”, “בגד בשולחיו”?!

 

כמה אפשר עוד לקשקש?

 

בפסק הדין של הבג”ץ בעניין בו אנחנו דנים נקבע כי הוא ייכנס לתוקף בחלוף חמישה חודשים מיום נתינתו, ה-29.12.2009, דהיינו רק ביום 29.5.2010, כך שבינתיים קיימים כל ההסדרים שנקבעו בשנת 2002, והיו קיימים גם בזמן המשפט.

 

המחבלים, כידוע, עושים את כל מה שהם יכולים, אבל אני לא רואה שום קשר בין פסק-הדין של הבג”ץ לבין הירי ביום 2.3.2010. הייתי מוסיף ואומר כי התיזה לפיה הירי של המחבלים היה “הבעת תודה לבג”ץ שהתיר תנועת פלשתינים על הכביש“, משמעות הדבר היא שאלמלא פסק-הדין, הירי הזה לא היה… נו, באמת!…

 

ואני הקטן כבר שבעתי קשקושים, כאלה ואחרים.

 

וכעת – אל החוב שחב אני לכם, הקוראים

 

תחת הכותרת תרמית מספר 443 (הארץ, 10.01.2010) מזכיר לנו הפרופ’ דוד קרצ’מר את המאבק בבג”ץ על הפקעת קרקעותיהם של פלשתינאים לצורך סלילתו של הכביש הזה.

 

אומר קרצ’מר (ההדגשות שלי):

 

בפועל, רשויות השלטון מעולם לא קיבלו עליהן את מגבלותיה של המסגרת המשפטית שהתווה בג”ץ ולא פעלו לפיה. אך היה להן קושי: מה עושים כאשר החלטה של המפקד הצבאי מגיעה לבג”ץ? הפתרון שאומץ היה פשוט: בכל מקרה ומקרה יתאימו את העובדות למסגרת המשפטית ויבקשו מבית המשפט להכריע על פי “המציאות המשפטית” שבנו בעבור הדיון המשפטי, שלא בהכרח תואמת את המציאות בשטח. כך פעלו בעתירות בנוגע לגדר ההפרדה; וכך פעלו בזמנו כאשר הפקיעו קרקע לסלילת כביש 443.

 

המטרות העיקריות בתכנון כביש זה היו יצירת עורק תחבורה מהשפלה לצפון ירושלים, והכנת כביש גישה ליישובים ישראליים שייבנו באזור. ואולם, המסגרת המשפטית אוסרת הפקעת קרקע אלא אם בוצעה לטובת האוכלוסייה המקומית. לכן, כאשר הגיע העניין לבג”ץ, טענו הרשויות כי הכביש תוכנן כדי לשפר את התשתית התחבורתית בעבור האוכלוסייה המקומית, במיוחד תושבי רמאללה, ביר-נבאללה, ג’דירה, נבי-סמואל, בית לחם ועוד. הן הודו, אמנם, כי הכביש ישמש גם ישראלים, אך שימוש זה יתאפשר רק מכיוון שההפקעה נעשתה למטרה לגיטימית, דהיינו, לטובת האוכלוסייה המקומית.

 

לאור התצהיר הזה שהגישו, קיבל בית המשפט את עמדת הרשויות ואישר את ההפקעה.

 

למי שכבר לא זוכר, או שלא היה ער בזמן-אמת: ההפקעה הזאת הייתה בשנת 1988, והימים ימי ממשלת יצחק שמיר, הסמן הניצי ביותר של הליכוד באותם הימים, כאשר גם שר המשפטים, אברהם שריר, היה איש הליכוד.

 

הנה כי כן, כל המתקוממים היום כנגד פס”ד הבג”ץ הינם צאצאיה הפוליטיים של ממשלת ישראל, 1988, אשר באה לבג”ץ, רימתה אותו במצח נחושה, התחייבה כפי שהתחייבה, ואחרי שהיא השיגה את מבוקשה, היא (באמצעות ממשיכי דרכה) באה ומתכחשת להתחייבויותיה.

 

הצהרותיה והתחייבויותיה של ממשלה הן הצהרותיה ותחייבויותיה של המדינה עצמה, והן מחייבות את המדינה גם עם חילופי-שלטון, אבל במקרה הזה השלטון הוא אותו השלטון, והמפלגה העומדת בראשות הממשלה (הליכוד) היא אותה המפלגה שעמדה אז בראשות הממשלה, והיא בוודאי שלא יכולה להתכחש להתחייבויותיה.

 

וכיוון שאותה הממשלה הייתה גם ממשלתי החוקית, הצהרותיה והתחייבויותיה מחייבות גם אותי, בין אם הצבעתי בעדה, או נגדה.

 

והבטחון, מה יהא איתו?

 

עכשיו תגידו לי כי אני “יפה נפש”, אשר מוכן להקריב חיי-אדם למען זכויותיהם (אתם בטח תוסיפו גם מרכאות סביב המילה הזאת) של הפלסטינים, אבל אני לא יפה-נפש. אני מכוער-נפש (שאלו את דורית ביניש ושות’, שאלו את אדמונד לוי).

 

אבל כאשר אני מתחייב, אני מכבד את התחייבויותי, וכאמור לעיל, התחייבויותיה של ממשלתי הן התחייבויותי שלי.

 

ומה עם הבטחון? ומה עם חיי-אדם? האם אתה, שמחה, מוכן לסכן את חייך למען קיום התחייבויות ערטילאיות? האם קדושת-החיים לא גוברת על קדושת ההתחייבויות?

 

אז תודה ששאלתם אותי באופן אישי, ואני אענה לכם גם כן באופן אישי: איש לא מונע ממני לנסוע מכפר-סבא לצפון ירושלים דרך כביש מס’ 1 עד לבירה, ומשם לצפון ירושלים. זה מאריך את הדרך, זה עולה בזמן ודלק, אבל כאשר, בשנת 1988, התחייבתי בפני הבג”ץ לסלול את כביש 443 למען האוכלוסיה הנתונה לשליטתי, לקחתי את הסיכון הזה, בידעי על אותה האוכלוסיה את כל מה שאנחנו יודעים היום.

 

אני לא מוכן להכשיר מעשי מרמה אשר נעשו בשמי, ולהיות שותף לפירות המרמה.

 

ואם אני אבחר לנסוע בדרך הקצרה, והמסוכנת יותר – זב”שי.

 

ומה עם היישובים שעל הכביש?

 

אכן, לאנשי היישובים שעל כביש 443 אין האפשרות לבחור בין דרך ארוכה ובטוחה לבין דרך קצרה ומסוכנת, אבל הם לא היחידים אשר בחרו, למען המפעל הציוני, לגור בישובים הנמצאים בלב סביבה ערבית-פלשתינית עויינת. זו זכותם, ואני מכבד אותה, אבל מי שרוצה לדחוק את האוכלוסיה המקומית – שיגיד, ולא יסתתר מאחורי נימוקים כגון בטחון הנוסעים בדרך.

 

ומי שבנה את עתידו על כביש אשר הורתו במירמה – זב”שו.

___________

 

המלצת היום: חלאות-אדם או סתם “טועי-דרך?” (ו): על המרמים את בית המשפט, בשם המדינה