ב”ה

פרעות תרפ”ט – אנציקלופדיה יהודית 

לאחר שבוע של הסתה פתחו הערבים ביום שישי, 23 באוגוסט 1929, בפרעות מאורגנות בירושלים. המוני הערבים שבאו להתפלל בהר הבית התפרצו לכיוון ירושלים היהודית, פגעו בסכינים ובאלות בכל יהודי שנקרה בדרכם והרסו את בתי-המסחר. הכפרים הסמוכים לירושלים לקחו חלק פעיל בפרעות; תפקיד מרכזי מילא הכפר דיר-יאסין, שחלש על השכונות המערביות של העיר והיה סמוך לשכונת גבעת-שאול. גם השכונות בדרום העיר הותקפו בידי ערביי הסביבה – קיבוץ רמת-רחל נהרס כליל לאחר שתושביו נטשוהו וכן נהרס חלק משכונת תלפיות, ובין היתר נהרס גם ביתו של הסופר ש”י עגנון. השתוללות האספסוף המוסת נמשכה בירושלים מספר ימים והותירה אחריה 23 יהודים הרוגים ועשרות פצועים.

מוצא

במוצא הסמוכה לירושלים התנפלו כ-30 ערבים מן הכפר הערבי הסמוך (קולוניה) על הבית הקיצוני בשכונה, בית משפחת מקלף, ממייסדי השכונה. תוך רגעים מעטים שחטו בסכינים את בני משפחת מקלף וכן שני אורחים שהיו בבית, ביחד שבע נפשות. בנשים התעללו לפני הרצח, הן נאנסו ואחר-כך נרצחו. אחרי הרצח והביזה העלו את הבית באש. בן אחד, מרדכי, ניצל (לימים היה רמטכ”ל צה”ל). בין הרוצחים היה הרועה של משפחת מקלף וכן השוטר הערבי שהיה היחידי שהשתמש בנשק חם.

הטבח בחברון

אולם הנורא מכל קרה בחברון; היהודים ישבו בחברון מאות בשנים וחיו בשלום עם שכניהם הערבים. אלא שכל זה לא מנע מן הערבים מלהסתער בשבת בבוקר, ה-24 באוגוסט 1929, על בתי היהודים ולהרוג כל מי שנקרה בדרכם. הרצח היה אכזרי וההתעללות בנשים היתה נוראה.
מתוך יישוב שמנה 600 יהודים, נרצחו אותו בוקר בדם קר 67 גברים, נשים וטף ועשרות רבות נפצעו. סיפר עד ראיה:

את האופה היהודי תקפו הפורעים ושרפו את ראשו באש של פרימוס שהדליקוהו, וכאשר ראו שעודנו חי – ביתקו את מעיו בפגיונות… ומעשה בצעירה אחרת שהפשיטוה והיא ניצלה מאונס על-ידי המוות. היא התחננה בפני המרצחים שיהרגוה וכאשר “נכמרו רחמיהם” עליה הם ריטשו את בטנה ושרפו את מעיה. (ספר חברון, עמוד 418)

בתזכיר ששלח “ועד פליטי חברון” לנציב העליון, נאמר, בין השאר:

הישוב בחברון

[…] מאות שנים ישבנו בין ישוב מוסלמי, הרב מאתנו עשרות מונים, בשקט ובשלוה…אנו לא הרגזנו מעולם את שכנינו המוסלמים והתאמצנו תמיד לחיות אתם בשלום ובידידות, למרות הפגיעות והעלבונות שמצאונו פעם בפעם. רופא קהילתנו ובית המרקחת שלנו הושיטו להם עזרה. עניי המוסלמים מצאו אצלנו סעד ועזרה ביד נדיבה…
בימים האחרונים הרגשנו שינוי לרעה ביחס החברונים אלינו… מבלי כל סיבה ותואנה מצדנו התחילו פרחחים מוסלמים עוד ביום ו’, י’ באב תרפ”ט [16 באוגוסט 1929], להרגיז אותנו ולאיים עלינו בטבח כללי…

ההרג

לקול פקודת המנהיגים התפלגו ההמונים הערבים לקבוצות קבוצות ופשטו על בתי היהודים… לתאר את אשר עשו זאבי ערבות פראים אלה בנשים, בילדים, בזקנים מחוסרי הגנה, לא יספיקו עשרות גיליונות. כל פצוע, כל הרוג, כל טבוח וכל אנוסה ומעונה יספרו בשפת הדממה והכאב את אשר עוללו להם…

המושל והשוטרים

כל התועבות הללו נעשו לעיני המושל והמשטרה, שטיילו בחוצות. המושל פירק מבעוד יום את הנשק מהשוטרים, למרות ידיעתו את המצב החמור. לפי הכרתנו, די היה באיום כל שהוא מצד הממשלה, או יריות בודדות, וההמון היה מתפזר. ורק לאחר ששחטו די, שדדו ואנסו, ובאו הפורעים להתנפל על קצין אנגלי – ירו יריות אחדות וההמון התפזר מיד.
ולולא משפחות ערביות אחדות, אשר הגנו על היהודים, לא היתה נשארת נפש יהודי חיה בחברון. אחר מעשי הרצח והעינויים האלו אספו אותנו בבית הממשלה, מתים וחיים, פצועים וחולים יחד והיינו נתונים במצב סניטרי נורא, בסירחון, בלי מזון ובלי מים די. יחס הפקידים בבית הממשלה, חוץ מהפקיד פאטריטש, היה למטה מכול ביקורת. כך סבלנו ארבעה ימים עד אשר הובילו את שארית הפליטה לירושלים, בעירום ובחוסר כל.

אנו מאשימים

בשם 65 ההרוגים והטבוחים, 58 הפצועים וכמה יתומים ואלמנות שנשארו, ובשם שארית הפליטה השדודה והמעונה, אנו מאשימים:
את הממשלה על שלא מלאה את חובתה ולא הגנה על תושבים שקטים מחוסרי הגנה.
את המושל עבד-אללה קרדוס ואת המפקד קאפוראטו אשר שללו מאתנו כל דרך לבקש עזרה והגנה. רימו אותנו בהבטחות שווא ונתנו אפשרות לרוצחים לרצוח ולשודדים לשדוד.
את המשטרה על שלא מלאה את חובתה והתייחסה אלינו בגסות ובבוז.
את שליחי המופתי והמועצה המוסלמית… שהכריזו על הטבח והתירו את השוד והאונס.
וגם את תושבי חברון (חוץ ממשפחות אחדות) על שלא קמו לעזרת אחים שכנים כמצוות הקוראן ולא הצילו את היושבים איתם לבטח זה מאות בשנים…
בכבוד רב
ועד פליטי חברון

אותו יום גורשו כל היהודים מחברון, וחזרו אל העיר רק כעבור 40 שנה, לאחר מלחמת ששת הימים. (מקצת היהודים חזרו אמנם לאחר הפרעות של 1929, אולם גורשו משם בשנת 1936).
גם בתל-אביב ובחיפה פרעו הערבים ביהודים (בשני המקומות נהרגו 13 נפשות), אולם הבעיה הקשה יותר היתה ביישובים הקטנים והמבודדים, הרחוקים ממרכזים גדולים.

הר-טוב

הר-טוב, בת 130 הנפשות, הותקפה בידי ערביי הסביבה. כל התושבים התבצרו באחד הבתים כשברשותם 5 רובים. בכל פעם שהפורעים התקרבו אל הבית, נפתחה עליהם אש רובים והם נסוגו. אחד המתיישבים התחפש לערבי ובערב הצליח להגיע אל תחנת הרכבת ולהזעיק עזרה. בינתיים פשטו הפורעים על החווה ועל בתי המתיישבים ובזזו מכל הבא ליד (פרות, סוסים, תבואה, רהיטים ועוד). לקראת חצות הגיעו למקום חיילים בשתי מכוניות משוריינות, ומספר יריות הניסו את הפורעים. כל התושבים הועברו ברכבת לתל-אביב והיישוב הקטן נהרס כולו בידי הערבים. גורל דומה לזה של הר-טוב פקד גם את כפר-אוריה הסמוך וגם את היישוב הקטן באר-טוביה שבדרום הארץ.

קיבוץ חולדה

צפת

תיעוד הפרעות על פי עתוני התקופה, בספר “ההתקפה” מאת ישראל עמיקם

הערות לערך:
שם המעיר: ד”ר הדסה זיו-זוסמן (אלקנה)
הערה: אימי, רופאת שיניים ואבי, רופא, חיו בחברון.
בפרעות 1929 המשפחה שבביתה התגוררו הצילה אותם מהטבח
כך גם קרה בפרעות 1936.
הם חזרו לחברון מספר חודשים לאחר הטבח לאחר שנכבדי הקהילה הערביים בקשו מהם.
עד מלחמת השחרור הם הוסיפו לחיות ולעבוד בחברון. בעיקר אימי, אהובה או כפי שנקראה – לובה, מאחר ואבי, ד”ר דניאל אלקנה, היה מרבית הזמן מגוייס.
הם היו המשפחה היחידה שנותרה בחברון עד למלחמת השחרור.
סיפור ההצלה של המשפחה והחברים כתוב בספר “עמוד האש” וכן גם ב”ספר חברון”.
המשפחה שהצילה אותם היא משפחת אבו-זיינה והקשר איתם חודש לאחר מלחמת ששת הימים.
תודה, הדסה