ב”ה

אגדת “הניצוץ היהודי” הורגת אותנו (א)

ואת זה כתבתי הבקר:

ב”ה

תודה, ספור נחמד. היה לה מזל, לעלמה תומפסון שלא הצטרכה לבחור בין אהבת טדי ולמות, לבין שנאת טדי ולחיות. דווקא נעים מאד לאהוב, אבל לא את השטן. אני אוהבת מאד את ילדי ואת נכדי, וגם את חברי, ילדיהם ונכדיהם, על כן אני שונאת בכל נפשי את המנשלים אותנו מארצנו, מחיינו, מעצם קיומנו ומעתידנו בארצנו.  מי שאוהב את השטן, שונא את כל ילדי ישראל, המושמדים כזבובים על ידי השטן, ימח שמו וזכרו.

לא בילדים עסקינן, אלא, ב”משנאיך ה’ אשנא”. ברשע וטוב לו, ב”אהבת חינם” שקרבנותיו מעניקים לו, אהבה שהיא שנאת-חינם לעם ישראל. בציבור שלנו יש “אוהבי חינם”, השונאים יהודים כמוני, שכואבים את כאב ישראל, משום שאיננו מעניקים “אהבת חינם” לרוצחינו מבית. משום שלא הצליחו לעוור את עינינו מלראות את חלאת המין האנושי, כמות שהיא. אין שום הצדקה להקריב את חייהם של אלפי יהודים על מזבח חינוכם של רוצחינו מבית! פיקוח נפש דוחה חינוך שולמית אלוני, שתישרף בגיהינום. לא אנחנו צריכים לשלם את שכר החינוך. שהם ישלמו. וגם הם משלמים, בחייהם, אך אינם לומדים. אני נגד אינטגרציה. אם הם רוצים למות, שימותו, ועדיף, מוקדם ככל האפשר. אני לא רוצה למות. ומי שאינו רוצה למות צריך להילחם בהם בכל מה שיש, ולא להחריב את ישוב ארץ ישראל, בשם “אחדות ישראל”. אין לי מושג מה עובר בראשיהם של ה”רבנים”, שלא רק מאשרים, אלא, שולחים את תלמידיהם להחריב את הארץ בשם ה”ממלכתיות”. לי ברור שהם פושעים נגד העם היהודי ונגד האנושות. והם ישלמו, וביוקר. שלא יעסקו ב”קירוב רחוקים” על דמנו, על דמם של משפחת חתואל, של שלהבת פס, ושל המוני ילדי ישראל, תינוקות ואף עוברים, על אמותיהם ומשפחות שלמות; שלא יהיו “יפים” על חשבון הקמת רבבות בתים נאמנים בישראל, שכבר לא יוקמו, כי את המקימים הפוטנציאליים רצחה המדינה שהשמאל בנה.

 בגלל אהבת חינם לחלאת המין האנושי, בתוך זה כל הנהגת המפלצת המכונה “ציונית דתית”, נחרב הבית השלישי באיבו.

לא נשכח ולא נסלח!

חנה

זו תגובה לדוא”ל שקבלתי הבקר מחברתי, שאירחה אותנו בשבת בביתה בבית-אל, זוג חברים וותיקים נוסף, הגיע מעופרה. והחברים האלה, המיועדים על ידי מדינת הדמים והזדון הזו לגירוש או להפקרה לידי מרצחים, הטיפו לי מוסר, על שאין בי די אהבת-ישראל…. אתם יודעים, סיפורי “הניצוץ היהודי” וכו’ וזו בדיוק האהבה המשחקת לידי גדולי שונאי ישראל, בכל הזמנים – שמאל-השלום. זו בדיוק האהבה, המחריבה עלינו את הבית. בגלל האהבה המטורפת הזו, הם, רוצחינו מבית, מנצחים!!!

הדוא”ל מביא סיפור על מורה שנכנסת לכיתה ומצהירה באזני התלמידים שהיא אוהבת את כולם במידה שווה. אלא, היא משקרת. יש ילד מפריע, תמיד מלוכלך, שיעורי הבית שלו מוזנחים, והמורה ממש לא אוהבת אותו ומפלה אותו לרעה. רק בקריאת תיקו האישי, קריאה שאותה דחתה במשך זמן רב, היא מגלה שהיה זה תלמיד מצטיין, מתנהג למופת, תלמיד ואדם, שהיה כל מה שרוצה מורה וכל אדם לראות בכל ילד ובכל מבוגר –  חיובי. הידרדרותו החלה כאשר אמו חלתה במחלה סופנית, והגיעה לתחתית, כאשר אמו נפטרה, ואילו אביו, שם עליו פס. וכמובן, כמו בסרטים התורכיים – סוף טוב הכל טוב. המורה החלה להתייחס אליו כראוי, הוא נענה, והיתה זו היא שמילאה את מקום אמו בחתונתו… של הרופא שהיה, בשעתו, ילד מופרע…

אכן, הילד היה טוב בטבעו, היו לו הכוחות להתגבר על “יצר לב האדם רע מנעוריו”, וזה אינו דומה כלל וכלל לזוועה מולה אנו ניצבים, כלומר, איננו ניצבים, אילו התייצבנו נגדה, היינו מכריעים את המפלצת הזו.

אנשים חיים פיקציה, תחת שטיפת מח איומה, נוראה, נפשעת, מתועבת וקטלנית של “הציונות הדתית”, על “אהבת חינם” לרוצחי ישראל, שאין לה שום אחיזה בתורת ישראל, נדקרים בגב, מסתובבים, גם הסכין מסתובבת ומעמיקה את אחיזתה, מחבקים את הדוקר ה”מסכן” וה”טועה”, כדי להראות לו כמה הוא טעה כשרצח אותך… אמנם יכלת להקדים ולהרוג אותו, אבל, יהודי לא ירים יד על יהודי.…

זה מזכיר את אותה בדיחה על שני היהודים המתקרבים למקום מושבם של הגויים ושומעים את הכלבים המתחילים לנבוח מולם, האחד מבקש לשאת רגלים ולברוח, אך השני אומר לו, כלב נובח אינו נושך….. והכלבים קרבים ובאים והנביחות וחשיפת השניים הטורפות מתחזקות והולכות… ואז, יודע-נפש-הכלבים-הנובחים, מסתובב על עקביו ובורח, וחברו המצטרף אליו פולט, חסר נשימה – למה אתה בורח, אמרת שכלב נובח אינו נושך – עונה המשכיל – אני יודע את זה ואתה יודע את זה, אבל מי יודע אם הכלבים יודעים את זה….

הדרך הקלה היא, לשבת בחיבוק ידים, שהרי, יהודי לא ירים יד על יהודי… ה”רבנים” יודעים את זה, התלמידים יודעים את זה, רק היודונאצים אינם יודעים את זה. אצל היודונאצי נחשבת הרמת היד על יהודי, מצווה מקודשת על ידי המטרה – חורבן העם היהודי – הוא ימשיך לעולם להכות, והיהודי ימשיך לחטוף, עד כלותו. מה שצריך היהודי לעשות, איננו לברוח, אלא, להכות את המכה ולהפילו לקרשים בנוק-אאוט שיוציא ממנו את החשק להכות שוב ביהודי. את זה חובה לעשות באויבינו מבית ומחוץ, בלי שום עכבות של “אהבת חינם” לחלאת המין האנושי, “אהבה” שהיא, על פי מבחן התוצאה ובאמת – שנאת-חינם לעם ישראל.

וכאן אפילו לא מדובר בכלבים, כאן מדובר בגרועים מן הנאצים. מאיפה למדו הפושעים את “אהבת החינם” למשנאי ה’ ועמו?

כמובן, מן ההתפלספות על חורבן בית שני. שנאת חינם החריבה את הבית, אהבת חינם תבנה את הבית….

עוד מדקלמים – אנחנו צריכים לבדוק את עצמנו ולא לבדוק אחרים. לא מעניין אותנו מה הם עושים…. איזה כייף להם! הם יכולים לפשוע כאוות נפשם.. נגדנו.. ואנו נבדוק את עצמנו…

זו איננה בדיקה, זהו חיפוש האשם בעצמנו, וזו גם מטרת האמירה הזו! גם זה הכי נוח. אם נמצא שאנו הרשעים, לא יהיה לנו פתחון פה נגד מהרסינו ומחריבינו, שהרי, אנו, איננו טובים מהם. הכוונה איננה לבדוק ולהיטיב את עצמנו, הכוונה ללמד זכות על שונאי העם, התורה והארץ, על הרשעים! אלה, המציעים לנו להתבונן לתוך עצמנו, במצבנו היום, מתכוונים לומר, התרכזו בשלילה שבכם, ואל תחפשו אותה אצל המלשינים, המוסרים, הרודפים, המהרסים והמחריבים. הכו אתם על חטא, ועיברו על מצוות –

הוכח תוכיח את עמיתך….

ומה עושים הרבנים? מוכיחים את עמיתיהם!! אלא מה? הם יוכיחו את מי שישליכו אותם לכלא על כל דבר תוכחה, באשמת “הסתה”? האם הם יסתכנו ביללת-התנים ה“ציונים הדתיים”,  נגדם, נגד ה“עשבים השוטים”? קל יותר להוכיח את העמיתים-תלמידים, דווקא את אלה שלא חטאו. דווקא את אלה המנסים להתנגד לרוע המוחלט, שמנסים למנוע את תנועת היד החפשית של הרשעים האהובים-חינם.

ה”רבנים” מוכיחים את הטובים ומצפים מהם לדבוק בתורות זרות, בתורות שונאינו. לא די שאינם מוכיחים את הרשעים, אלא, הם משפיעים עליהם רוב אהבה, ועוברים גם על – לפני עיוור לא תתן מכשול – . כי מן האהבה המציפה אותם מצד קרבנות פשעיהם, הם לומדים, שהם לא באמת פושעים נגדם, הרי אלה לא מרגישים כלל ומחבקים ומנשקים אותם ואף מצדיעים להם. וכי לא היה זה שאול יהלום שהתייחס אל קומץ הגבורים על גג בית-הכנסת בכפר-דרום כ: “מביישים את הכיפה שלראשם”, במקום לתת להם צל”ש על עמידתם של מעטים מול רבים, טהורים מול טמאים, צדיקים מול רשעים ועוסקים בתורה מול זדים! ה”רבנים” ומנהיגי “הציונות הדתית” הולכים להם, כאמור, בדרך הקלה מוכיחים את עמיתיהם-תלמידיהם, כי  אלה תמיד ישמעו להם. אבל גם הרשעים שומעים את דברי התוכחה, לא נגדם, אלא, נגד מתנגדיהם, והם מתחזקים והם משתמשים בדברי ה”רבנים” ובדברי השאול יהלום’ים והזבולון אורלב’ים, להגביר את מכותיהם ביהודים ולהצדיק אותם בק”ן טעמים מסוג ה“ממלכתיות”, “אחדות ישראל”, “אהבת חינם” ו”לא תהיה מלחמת אחים בעוד האויב בשער”!

ה”רבנים” אף מגדילים לעשות, לא די שאינם מוכיחים את היודונאצים, לא די שהם מוכיחים את תלמידיהם, אלא, הם, בעצמם, במו ידיהם ובהבל פיהם, מסייעים לרשעים להביא את החורבן על העם היהודי. הם היו שם, בגוש-קטיף, בהמוניהם ובאמרות השפר שלהם. הם עצמם הרימו ידיהם על יהודים ובה’. הם חיללו שם שמים קבל עם ועולם! הם ציפו ששעתם המכוערת ביותר, תביא להם את אהדת כל בית-ישראל. אך בית-ישראל התאכזב עד ייאוש ועד מוות. ציפו לגדולות מן ה“מתנחלים”, וגילו שהם קטנטנים! ברגים קטנים כמו כולם, במצוות רבניהם….