שופט בית משפט השלום בירושלים, אלכסנדר רון, הורה לעצור עד תום ההליכים את פיני כהן, המואשם, כידוע, כי השליך את נעליו ופגע בנשיאת בית משפט העליון, דורית ביניש.

כן, מעצר עד תום ההליכים אינו המצאה של אלכסנדר רון. לפעמים המעצרים האלה מוצדקים, ולפעמים לא, אבל לא בכך עסקינן כאן, אלא בהברקה הגאונית, היאה ל”בעל תואר שני ושלישי בהיסטוריה של עם ישראל מהאוניברסיטה העברית”, כפי שהוא מציג את עצמו באתר מערכת המשפט.

ומהי אותה ההברקה הגאונית, שאני, בטיפשותי כי רבה היא, לא השכילותי לחשוב עליה? שורו-שורו:

“הנאשם השליך את נעלו לעבר כבוד הנשיאה ופגע בה וברכושה, אך באותה עת השליך המשיב את נעלו גם לעבר בית המשפט העליון ושלטון החוק ורצה לפגוע גם בהם”.

איך לא חשבנו על זה!

אבל זה עוד לא הכל:

“השלכת הנעל כמוה כבעיטה”

וואאווו … מי היה מאמין … “השלכת הנעל כמוה כבעיטה” … לא ייתכן …

ועוד:

“המשיב התיר לעצמו לנסות ולבעוט בבית המשפט העליון, בשלטון החוקף במדינת ישראל ובאזרחיה. על בית המשפט לומר את דברו בקול צלול וחד-משמעי, תוך קביעת עילת מעצר ברורה על פניה. המסוכנות מהמשיב חמורה ביותר ורב-מימדית, ומסיבות אלא אין כל מקום לחלופת מעצר”.

הדברים האלה, עם כל הכבוד, נשמעים כמו טיעון-לעונש של התובע, או כמו נימוקים לעונש בגזר-דין של שופט רודף-כותרות. האם במקרים אחרים, של תקיפה-סתם, בית המשפט יאמר את דברו בקול עמום ורב-משמעי?

“הנדבך הראשון נלמד מפגיעת המשיב בכבוד הנשיאה במימד האישי. בתוך כך יצויין כי הושלכה הנעל בכוונה פוגענית לעבר פניה של הנשיאה, אישה נכבדה שכבר אינה צעירה, ופגיעה בה עלולה היתה להיות הרת-אסון”.

נו, באמת … איזו תקיפה אינה “בכוונה פוגענית”? ואולי האיש התכוון לפגוע רק בקיר שמאחורי השופטת, אבל “פיספס” ופגע בה?

ונניח שהיה מדובר בשופט צעיר וחסון, בן שלושים – זה היה מצדיק חלופת-מעצר?

ומה אם הפגיעה לא הייתה באישה נכבדה, אלא, נניח, באחד האסירים הנמצאים באולם, ומחכים לדיון איש איש בתיקו הוא?

השיקולים העיקריים למעצרו של חשוד הם המסוכנות (ה”לכאורית”, כמובן) שלו, והאפשרות לשבש את החקירה. מאידך, כאשר כבר הוגש כתב-אישום, הרי זה אחרי סיום החקירה, כאשר כבר אין מה לשבש, ונשארת רק המסוכנות.

לדעתי הענייה, גם אם האיש לא ייעצר בכלל, הסיכוי שהוא יחזור על מעשהו, וינסה לפגוע שוב בדורית ביניש (או בשופט אחר, פחות נכבד ויותר צעיר) אינו גדול, כי הוא את שלו כבר אמר, והוא לא יסתכן בכתב-אישום נוסף.

אבל נניח שאני טועה, ובנוסף לכך גם שהאגו של מערכת המשפט ורצון הקידום של השופט לא יכולים להרשות לעצמם שהאיש יהלך חופשי … בנסיבות האלה “חלופת-המעצר” – מעצר בית, למשל – היא הפתרון הקלאסי, אלא אם קיים חשש שהאיש יכה מי מבני ביתו, או, אולי, את בעלת המכולת השכונתית.

אבל אם כך הוא, ממילא כל הקשקושים על כבודן של הנשיאה ושל מערכת המשפט בכללותה אינם רלוואנטיים, וההחלטה על מעצר עד תום ההליכים, ללא חלופת-מעצר, היא, איך לומר, ממש לא משכנעת.

_______________

דורית ביניש, הרווחת ביושר את הנעל הזאת!