ב”ה

דובי, קונדי וכל החבר’ה

מה הדינמיקה של הקשר ביניכם?

“אני בקשר שוטף ורצוף עם רייס. בימים מורכבים זה יכול להיות כל יום בטלפון. בימים פחות מורכבים זה פעם בשבוע בטלפון. בממוצע אני נוסע אליה אחת לחודש. מאז מאי 2002 הייתי אצלה יותר מ-20 פעם. וכל פגישה היא פגישה. הפגישה הכי קצרה היא שעה וחצי”.

איך היא קוראת לך?

“דובי”.

ואיך אתה קורא לה?

“קונדי”.               

                                                **************************

זה באמת כל כך דרמטי?

(המנוול, וייסגלס שכח שגם בשנות שלטון הרייך השלישי באירופה, הקהילה הבינלאומית איבדה את סבלנותה כלפינו והתייחסה אלינו כפי שהיא תמיד מתייחסת אלינו. ונכון מאד, שמהר מאד נעמוד מול “מדינה פלשתינאית”, שהוקמה על ידי טינופות כמו וייסגלס, המפעילה, לפני ואחרי היותה “מדינה”, את הג’יהאד נגדנו, מול עולם שבכל דור ודור עומד עלינו לכלותנו, ותמיד נעזר בוייסגלסים ובדן-מרגלית’ים למיניהם).

הנ”ל, חלק מן הרישא וקטע הסיפא של כתבה (“בשם מרשו”,”הארץ”), בה מראיין “צדיק” בשם ארי שביט, אחד מ”ל”ו“, ששמו דב וייסגלס. טרם גבשתי את דעתי אשר לחוק על פיו צריך להעמיד לדין את שביט, אבל לא יכל להיות שום ספק אשר לוייסגלאס; זה, צריך היה, מזמן, לעמוד לדין על פי תקדים משפטי-נירנברג. הבוס שלו כבר עמד לדין, ונמצא חייב, ונגזר עליו עונש תליה… בין שמים לארץ. אך השף שהקדיח את התבשיל, מכל הבחינות – מוסרית, אנושית ומעשית, עדיין לא עמד לדין, ולא נראה שהוא יועמד לדין, בהתחשב בקצב בו מתקדמת המדיניות הציונאצית של המדינה שהשמאל בנה. אבל, יש שופט עליון, וזו לא דורית בייניש.

שני הנ”ל, בניצוחו של צדקן רב שנים בשם דן מרגלית (“מועצת החכמים”, בעיני עצמם), פצחו בשירת המקהלה נוסח שנות השלושים והארבעים של המאה הקודמת, בארץ האנשלוס של ואגנר ושטראוס. אלו הן אותן המלים וזו אותה המנגינה. כידוע, לסוג זה של אנשים יש חולשה מיוחדת למוסיקה. כזכור, שם, בשנות הארבעים, הם הזמינו את מיטב הנגנים, כולם יהודים, להנעים להם את עבודתם, כשהם אפופים בעשן בריח מתקתק…. באולפן ההקלטות הם שרים בקולי קולות, בהתלהבות נעורים, למרות שהם אשמאים זקנים ואשמים (איתם גם צעיר או שנים), ועל כן, לא ניתן לשמוע את דבריה של אשה צעירה אחת האמורה להעביר ביקורת על טיב שירתם ועל נושאיה.

ובצורה פרוזאית יותר, כי לא היה שום-דבר לירי, תרבותי או אנושי במעמד הזה – אנשים שלפי מיטב הכרתי, לפי מיטב שיפוטי, לפי מיטב הגיוני ועל פי העובדות, הם פושעים נגד העם היהודי ונגד האנושות, מתנפלים כחיות טרף על יפעת ארליך, נציגת ה”מתנחלים” לצורך התכנית, אינם מניחים לה להוציא הגה מפיה, כשהנושא הוא אלימות.… הם גם “יודעים” שהיא אינה מזדעזעת באמת מן האלימות… זוכרים? את מרגלית הר-שפי השליכו לכלא, כי השופט ידע מה היא חשבה… אבל את הייבסקציה, שידעה ולא רק חשבה, הניחו לנפשה המכוערת. סטאלין כבר אמרנו?

הנבל, ארי שביט, מתבייש. לא, אל תחשדו בכשרים, הוא אינו מתבייש באלימות המילולית שלו, כשהוא רחוק אך כמילימטר מאלימות פיזית. הוא אינו מתבייש בתמיכתו במדיניות היודנריין בארץ ישראל, הוא אינו מתבייש בצביעותו ובשנאתו הרושפת… אתם יודעים במה הוא מתבייש? ב”אלימות” של ה”מתנחלים”.

וזה הזכיר לי מיד את דיווחו של הגנרל יורגן סטרופ מפקד הכוחות הגרמנים שלחמו במורדי גיטו-ורשה, למפקד קריגר על ימי הקרבות האחרונים בגיטו, על הצבא הנלחם ב”פורעים”, ב”בריונים’‘ וב”טרוריסטים” היהודים. הדיווח כלל תצלומים, שבאחד מהם נראים שלושה מלוחמי הגיטו, שנתפסו  – הכיתובית המלווה תמונה זו אומרת: “הלסטים האלה התגוננו עם נשק ביד”

לא די שה”מתנחלים” אינם מחזיקים נשק ביד, וזה מזמן חדל להיות מובן, אלא, כל אלימות מהם והלאה, וזה, לגמרי לא נורמלי, בהתחשב ברדיפה הארכי-נאצית, מילולית ופיזית, המתבצעת נגדם על ידי המדינה שהשמאל בנה ועל ידי כל השמאל=”מחנה השלום”, חלאת המין האנושי, כבר למעלה מארבעים שנה, ולמעשה, מאז תחילת ה”סזון”. אלה הם תמיד אותם הרודפים ואותם הנרדפים, השותקים על פי נוסחת הנמושה והפושע מנחם בגין, שהצהיר, לאזני רוצח היהודים בן-גוריון: “לא תהיה מלחמת אחים בעוד האויב בשער”. האויב המתועב והמסוכן ביותר שלנו הוא בתוך השער, ומזמן צריך היה לבעוט אותו אל מחוץ לשער, אל מחנה האויב שהוא מקומו הטבעי, ככתוב: מהרסיך ומחריביך ממך יצאו… למעשה, האויב שבשער נמצא שם לפקודת האויב שבתוך השער. כידוע, בלי עזרת מרגלית, שביט, וייסגלס ושאר כל פושעי הדמונאציה היחידה במזרח התיכון, האויב היה לא רק הרחק מן השער, אלא, מורחק לכל הרוחות, מרחק רב מדמשק, רבת עמון וביירות, ועם ישראל יכל היה לשכון בטח, בלא פרץ וללא צווחה, בלי הלוויות ובלי “שבעה”.

דבר אחד בלבד מדריך את מדיניותה של המדינה שהשמאל בנה – שנאת ישראל תהומית. אין לזה שום קשר לשלום, ואם יש, הרי הפשע גדול ששה מליוני מונים. עם נאצים לא עושים שלום, קל וחומר עם ג’יהאדיסטים. את עמלק, ואף את זכרו, מוחים מתחת השמים.

דן מרגלית, שעליו יש בידי חומר בלי סוף, ועל כן אדלג על פירוט “תרומיותו”, יושב שם, אימפוטנט, משחק את חסר-הישע ומניח לזאבים לטרוף את כפה אדומה. מזל שלא סגר בפניה את הדלת והיא הצליחה להימלט משם. מספרים לי שהיא הופיעה שוב, ושום מלת התנצלות לא נאמרה בפניה.

אילולא הפנה אתר לאטמה את גולשיו לאירוע השטירמרי הזה, לא הייתי רואה עד היכן מגיע להט שנאת ישראל של ה”פלוראליסטים”, ה”ליברלים”, ה”סובלנים” ו”אוהבי האדם”, באשר הוא, בתנאי שאיננו יהודי שאינו מתנכר לזהותו, על זכויותיה, חובותיה והאנושיות האבסולוטית שניתן למצוא רק בה ולא בשום מקום אחר, יוכיחו הנבלים הנ”ל, שאין להם אלוקים, ובאמת הם מלאים עד בלי הכיל, בשנאת האדם!!!