מפרסומים בעקות אירוע-הנעל למדים אנו כי דורית ביניש זכתה לשיחות-עידוד לא רק משמעון פרס, אלא גם מראש הממשלה בנימין נתניהו, משר המשפטים יעקב נאמן ומהיועץ המשפטי לממשלה מני מזוז.

עד כאן הכל בסדר. דאגה ועידוד של חברים-לעבודה, שגם נושאים בתפקיד רשמי עם זיקה זו או אחרת לתפקיד הרשמי של נשיא/ת ביהמ”ש העליון.

אבל בכך לא נגמר הסיפור, כי אל לשכתה של ביניש זרמו דרישות בשלומה ממאות בעלי תפקידים במערכת הפוליטית והמשפטית.

מי הם אותם המאות, ומדוע הם צריכים לדרוש בשלומה באופן אישי?

אני מניח שראש הממשלה, בשיחת העידוד, ייצג את כל עובדי המדינה, וממילא לא היה טעם שכל לבלר (גם זה “בעל תפקיד”) יתקשר אל הנשיאה באופן אישי.

והוא הדין גם בשר המשפטים, אשר מייצג את כל עובדי המשרד, אשר, בהקשר הזה, אינו משרד ממשלתי ככל האחרים.

והוא הדין גם ביועץ המשפטי לממשלה, אשר מן הראוי שייצג את חבריה-לעבודה של דורית, מהתקופה בה היא עבדה בפרקליטות המדינה.

יו”ר הכנסת, גם הוא מייצג רשות מרשויות המדינה, ואפשר להניח שעוד כמה גורמים בכירים-ביותר “במערכת הפוליטית והמשפטית” יתקשרו כדי לעודד את הבכירה-ביותר שקיבלה נעל בפרצופה.

אבל מאות?

וזה מזכיר לי את מאות (ואולי אלפי) מודעות-האבל שפורסמו בעיתונות – על חשבון הציבור, על חשבון העבודה, על חשבון רשויות-המס – עם מותה של שושנה ספיר ז”ל.

שושנה ספיר, אישה נחבאת אל הכלים, לא הייתה מאשיות המדינה, וכמעט איש לא שמע אפילו את שמה. פיגורה ציבורית היא בוודאי שלא הייתה.

אבל שושנה ספיר הייתה רעיתו של פנחס ספיר ז”ל, שר המסחר והתעשייה, שר האוצר, ומה לא.

ופנחס ספיר החזיק את כל המדינה בעזרת הפנקס השחור המפורסם שלו, ומי שספיר חפץ ביקרו, לא היה צריך שום פרוטקציה כדי לקבל סיוע ממשלתי ולהתעשר, והימים ימי שלטון מפא”י, הזכורים – ולא לטובה.

כאשר נפטרה רעיתו של ספיר, הייתה זו הזדמנות-פז לכל אל שהיו חייבים לו את הצלחתם ועושרם, או לאלה אשר עדיין ציפו ממנו לאיזה פתק, ברוח “הוא מאנ”ש”.

כאשר נפטר ספיר, לעומת זאת, לא פורסמו מודעות-אבל רבות, ובכך אין תימה, שהרי הוא כר לא יכול היה לעזור לאיש, וגם לא לקבל מאיש מחוות-תודה כלשהי.

ושאלת ה-64,000 דולר היא מיהם אותם המאות אשר התקשרו אל דורית, מה הם חייבים לה (ועל מה), ומה הם מצפים ממנה.

__________

דורית ביניש, הרווחת ביושר את הנעל הזאת!