על ההזנייה של ה”מזועזעות”, על קשיי-ההתבטאות של ורדה אלשיך, בעלת הפה הגדול, ועל מצעד-הגאווה של שופטי ישראל

השופטת ורדה אלשיך, יו“ר ועד העובדים של שופטי ישראל (הידוע גם בכינויו “הנציגות הארצית של השופטים“), כותבת לדורית ביניש, בעקבות פרשת הנעל:

“אני מבקשת, בשם כל חברי הנציגות הארצית, להביע את הזדעזעות כולנו ממעשה התקיפה כלפייך, היום בעת הדיונים בית המשפט העליון“.

ורדה אלשיך הייתה תלמידת בצפר עממי כאשר גולדה מאיר הייתה “מזו–זעת” מכל עלה הנידף ברוח הסתיו, גם אם היה זה עלה–שלכת אשר בא יומו לנשור, ולעופף כדרך הטבע עם כל רוח מצוייה או בלתי מצוייה. היא הייתה כל כל מזו–זעת עד שאף אחד כבר לא התרגש מזה.

זעזוע מקומו יכירנו כאשר מכה קשה באה בלי שהיא הייתה צפוייה.

כאשר מי מבני משפחתך נהרג בתאונת דרכים, אתה מזועזע, כי אף אחד לא מצפה שזה יקרה דווקא אצלו במשפחה, אבל כאשר מדי שנה נהרגים בתאונות דרכים 500 בני אדם – איש לא “מזועזע“, כי זה צפוי, ולא מפתיע. זה מצער, זה כואב – אבל לא “מזעזע“.

מה שיכול להיות “מזעזע“, בהקשר הזה, הוא התבטאות מטופשת וחסרת–טאקט של שר התחבורה, אבל כאשר אותו השר חוזר שוב–ושוב על אמרותיו המטומטמות, כבר אין מקום לזעזוע, כשם שאין מתגלגלין מצחוק למשמע בדיחה טובה אותה כבר שמענו פעמים אין–ספור.

אבל מי שקרא את תחזיתי מלפני כמעט עשר שנים, לא היה מופתע עם סיפור הנעל של דורית ביניש.

ורדה אלשייך מביעה את “הזדעזעות כולנו“, דהיינו כל השופטים, ואם כל השופטים מזועזעים, זה סימן שאף אחד לא צפה את מה שאנוכי, הקטן, צפיתי כאשר הייתי קטן עו“ד יותר.

ורדה אלשיך, בעלת אחד הפיות הגדולים ביותר במערכת המשפט בישראל – ואולי גם בעולם כולו – מגלה קשיי–התבטאות תמוהים:

“קשה למצוא מילים להגדיר מעשה מסוג זה“.

נו, באמת … כל כותב–נאומים מתחיל היה מספק לך, ורדה, טקסט כזה:

“המעשה אשר נעשה היום הוא עבירה פלילית

“המעשה הזה בא לכפות על שופטי ישראל לפסוק בניגוד להבנתם ובניגוד למצפונם.

“שופטי ישראל ימשיכו לקיים את שבועתם ‘לשפט את העם משפט צדק.

“שופטי ישראל מגנים בכל לשון של גינוי את ההתנהגות הפסולה.

“שופטי ישראל מכבדים את הביקורת, ואף זקוקים לה.

“שופטי ישראל מקבלים את הביקורת באהבה, למרות שברון–הלב ועגמת–הנפש.

“יחד עם זאת לא יעלה על הדעת שהביקורת תחרוג מהתחום המילולי אל האלימות הפיזית.

“שופטי ישראל לא שכחו את חברם, כבוד השופט עדי אזר ז“ל, אשר נרצח רק משום שהוא היה שופט.

“הפגיעה בכבוד נשיאת בית המשפט העליון כמוה כפגיעה במערכת המשפט כולה, וכפגיעה אישית בכל שופט ושופט.

“שופטי ישראל מחזקים את ידיה של כבוד הנשיאה, ומתייצבים לימינה בכל עת“.

ועכשיו רק תגידו כי “קשה למצוא מלים …“.

ועוד מאמרי–השפר של הנ“ל:

“הורגלנו, לצערנו, בעת האחרונה, לכל מיני אמירות ומעשים קשים. אולם מקרה זה חורג מכל אמת–מידה ונורמה וחוצה כל קו אדום מוכר“.

נו, בטח … רצח השופט עדי אזר, גם הוא נכלל באותם “אמירות ומעשים קשים” … ממש ה-understatement of the year, “אולם מקרה זה חורג …”, וכנראה שהשלכת נעל בפרצופה של נשיאת בית המשפט העליון היא חמורה מאשר רצח של שופט “רגיל“. הגיון של שופטת.

עוד מוסיפה בעלת הפה הגדול:

“אנו מאמינים כי ההוקעה וההסתייגות של מעשה האלימות החמור הזה תחצה את כל רובדי האוכלוסייה”.

כן, זה בטוח שהיא תחצה אל כל רובדי האוכלוסיה. כן, היא תחצה את הרבדים האלה לשתי קבוצות: אלה שכבר ראו בית משפט מבפנוכו, ואלה שיראו אותו מחר.

ועוד הברקה:

“פגיעה בראש הרשות השופטת היא אף פגיעה במערכת השפיטה כולה“.

טוב, לכך מסכימים הכל, החל מהסוגדים ל“מערכת” הזאת וכלה באלה שהיו רוצים לראותה עולה בעשן. וגם עבדכם הנאמן.

והשאלה היא בשביל מה אנחנו צריכים יו“ר–נציגות, אם כל אחד יכול לנסח את הדבר האוניברסאלי הזה.

והפואנטה:

“זהו מעשה אשר לא ניתן – ואסור – לעבור עליו לסדר היום. יש בו פגיעה במדינה כולה, הרמת יד וקריאת תיגר על שלטון החוק של מדינה דמוקרטית, אם בתוכה ישנם אנשים המסוגלים למעשה כזה“.

גם על נהיגה במהירות מופרזת “לא ניתן – ואסור – לעבור עליו לסדר היום“, וכן על העלמת–מס, רצח, גניבה, לשון–הרע והתפלחות להצגת הקולנוע היומית: על כל אלה, ולא רק על כל אלה, “לא ניתן – ואסור – לעבור עליו לסדר היום“, ונשאלת השאלה במה נבדל המעשה הזה מכל מעשה אחר אשר “לא ניתן – ואסור – לעבור עליו לסדר היום“.

אבל גם על עיוותי–הדין לא ניתן לעבור לסדר היום, וכאשר עיוותי–הדין מגיעים עד לראש המערכת, ואין מושיע – כנראה שאין מנוס מלחפשם מחוצה לה.

גם המאבק להקמתה של מדינת ישראל היה בלתי–חוקי לפי הדין שהיה קיים באותה העת, אבל אמרנו למות או לכבוש את ההר: חלק מאיתנו הלכו לכלא, חלק הועלו לגרדום, וחלק נפלו בקרב לפני שהשיגם שלטון–הרשע (שהיום יש מאיתנו המתגעגעים אליו, ולא בלי מידה מסויימת של צדק).

המאבק להקמתה של המדינה היה בלתי–חוקי, אבל היה מוסרי.

גם הביקורת על מערכת המשפט היא בלתי–חוקית – בעיני אלה אשר קובעים מהו חוקי, ומה לא – אבל היא מוסרית מאין–כמוה.

וכאשר הביקורת נתקלת באזניים ערלות, ישנם החורגים מהחוקי, אבל נשארים בתחום המוסרי.

ויום יבוא ומה שהיה בלתי–חוקי–אבל–מוסרי יוכשר בדיעבד כחוקי–למהדרין על ידי החברה שתהיה באותה העת: כמו המאבק להקמת המדינה, כמו המאבק נגד ה“התנתקות” מגוש קטיף, וכמו מאבקים אחרים.

ואל תגידו שאני מטיף לאלימות נגד השופטים, ואל תטיפו לי על “רמזים” ו“אינואנדו“, כי אני לא מטיף לשום דבר, זולת ליושר אינטלקטואלי של השופטים, ומי שרוצה לנקוט בדרכים אלימות ממש לא זקוק לי. אני מנחש כי פנחס כהן, משליך–הנעל, לא שמע עלי מעודו, ואם תשאלו אותו מי זה קימקא הוא ימשוך בכתפיו לאות מבוכה.

האלימות הפיזית זרה לי, וקהל–היעד שלי הוא קהל אינטלקטואלי. הוא משתמש במקלדתו ובלשונו, וגם אם אקרא לו לפעולות אלימות, הוא לא יישמע לי.

כל מה שאני כותב ומפרסם אינו אלא הערכות, השערות וניחושים על מה שעלול להתרחש בעתיד, והתרסות “אמרתי לכם” על דברים שחזיתי מראש, לפני שנים. אתם לא אביתם שמוע, וקיבלתם את זה בפרצוף.

הערת–אגב

את מכתבה לדורית מסיימת אלשייך במשפט הרב–מפרקי הזה:

“אנו גאים בעובדה כי המעשה השפל לא מנע ממך, כעבור זמן קצר ביותר, לחזור לאולם הדיונים ולהמשיך במלאכת השיפוט. אנו גאים להיות חלק ממערכת השיפוט, ומעשים כאלה לא יפילו את רוחנו“.

על “החזרה לעבודה” – זו בסך–הכל התנהגות טבעית של כל בעל–אגו, להגנה על גאוותו הפצועה. האמינו לי, אני יודע מה זה אגו, כי גם לי יש כזה, אבל לדורית ביניש ולצאן מרעיתה יש עוד יותר אגו, הרבה יותר.

על הגאווה “להיות חלק ממערכת השיפוט” – חכו–חכו … עו“ד ארבע שנים היא פורשת לפנסיה, ונראה מה היא תגיד אז על מצעד–הגאווה הזה.

ועל ההכרזה ש“מעשים כאלה לא יפילו את רוחנו” – איש לא מבקש להפיל את רוחכם, ואיש לא מצפה או מאמין שרוחכם אכן תיפול. מה שמצפים מכם הוא רק לעשות מעט חשבון–נפש. לשאול את עצמכם איך זה קרה לכם, במקום להמשיך עם החלום המטופש להחליף את הציבור.

______________
דורית ביניש, הרווחת ביושר את הנעל הזאת!