אדמונד לוי, זה שמינויו כשופט ביהמ”ש העליון פורסם ברשומות, החליט, “בצעד נדיר”, כפי פורסם באמצעי-התקשורת (וזה באמת צעד נדיר), לפסול את עצמו מלשבת בהרכב השופטים שיכריע בדיון הנוסף של עו”ד ישראל פרי, אשר הורשע בפרשת הפנסיה הגרמנית, נידון בביהמ”ש המחוזי לעשר שנות מאסר, וערעורו לביהמ”ש העליון על ההרשעה נדחה, אבל עונשו הופחת לעשר שנות מאסר.

פרי עתר לדיון נוסף, עתירתו נתקבלה חלקית, ונשיאת ביהמ”ש העליון, דורית ביניש, קבעה לדיון הנוסף הרכב של שבעה שופטים. אחד מהשופטים שנקבעו להרכב הוא אדמונד לוי, אשר ישב בראש ההרכב שדן בערעור, נשוא הדיון הנוסף.

בהחלטתו לפסול את עצמו אומר אדמונד:

“לאחר שעיינתי בעתירה לקיומו של דיון נוסף ובהחלטתו של כבוד המשנה לנשיאה נתחזקתי בדעתי כי אין לשנות מתוצאת פסק דינו של בית המשפט בעליון. בנסיבות אלו הגעתי למסקנה כי לא אוכל ליטול חלק בדיון הנוסף מאחר שאני סבור כי יש ליתן לעותרים סיכוי הוגן לשכנע בצדקת טענותיהם את מי שלא נתגבשה אצלו דעה מוקדמת”.

ואני לא מאמין לו במיל, ואפילו לא באלפית המיל.

הדיון הנוסף אינו “ערעור”, ולא בודקים בו את המימצאים העובדתיים, אלא רק שאלות משפטיות. ולא סתם שאלות משפטיות, אלא שאלות מיוחדות, הנובעות מכך ש”ההלכה שנפסקה בבית המשפט העליון עומדת בסתירה להלכה קודמת של בית המשפט העליון, או שמפאת חשיבותה, קשיותה או חידושה של הלכה שנפסקה בענין” (סע’ 30(ב) לחוק בתי המשפט).

נוהג בלתי כתוב הוא שכל השופטים אשר ישבו בדיון המקורי יושבים גם בהרכב הדן בדיון הנוסף (אם הם עדיין מכהנים). הנוהג הזה, יש להניח, נוצר כדי לשלול כל גוון אפשרי של “ערעור” (שהרי אין שופט יושב בערעור על פסק-דינו שלו), וכדי לתת יתרון התחלתי לפסק-הדין המקורי, על מנת למנוע ריצה לדיון הנוסף של כל מי שהפסיד בדיון המקורי.

תארו לעצמכם שבית המשפט העליון, בהרכב של שלושה, פוסק פה-אחד, ושלושה מתוך חמשת השופטים בדיון הנוסף (שאף אחד מהם לא ישב בדיון המקורי) הופכים, בדעת רוב, את הקערה על פיה, מול דעת המיעוט של שני השופטים האחרים … התוצאה היא ששלושה שופטים הפכו על פיו את פסק הדין המקורי, אשר נתמך כעת ע”י חמישה שופטים (שלושת המקוריים ושני שופטי המיעוט בדיון הנוסף).

האם יכולה להיות סיבה ששופט אשר ישב בדיון המקורי יפסול את עצמו מלשבת בדיון הנוסף? לפי המוסכמות היום אין לאף שופט כדי עילה לפסול את עצמו. שופט, כידוע, לא נפסל בגלל דיעות משפטיות שהביע בעבר (וזה נכון), ושופטי ישראל הם שופטים מקצועיים, אשר ליבם פתוח לשכנוע כי טעו (וזה מפוקפק מאוד).

ברור ששופט אשר נתן את פסק-הדין בדיון המקורי היה איתן בדעתו שהוא מוציא מתחת ידיו פסק-דין נכון וצודק, אבל זו בדיוק הפואנטה, שמבקשים ממנו לחשוב פעם נוספת, ואם שופט אומר שהוא לא מסוגל לחשוב פעם נוספת, אינו שופט כלל ועיקר.

ותארו לעצמכם שהעותר לדיון נוסף מבקש – מאותו הטעם ממש – לפסול את שני השופטים האחרים שישבו בדיון המקורי, או לפסול בכל דיון נוסף את כל השופטים שישבו בדיון המקורי: לפי המקובל כיום זה בלתי אפשרי – לא על פי בקשת בעל-דין, ולא ביזמתו של השופט עצמו.

האם אדמונד נעשה “מוסרי” עד כדי כך?

לא, אני יכול להביא פסקי-דין לא מעטים בהם הדיעה הקדומה של אדמונד הייתה כל כך מוצקה, עם שהוא לא נתן לעובדות ולדין לבלבל לו את המוח.

שופט אשר ממציא הלכות אידיוטיות לשימוש חד-פעמי, רק כדי שיוכל להגיע אל התוצאה אותה הוא סימן מראש, אינו אדם מוסרי, ואינו שופט-צדק.

שופט אשר מזמין את תגובת המשיבים, אבל דוחה את העתירה בלי להתייחס כלל אל אותה התגובה, עושה את זה רק כדי שהוא יוכל לחייב את העותר בהוצאות לטובת המשיבים. זה אדמונד לוי.

שופט אשר דוחה עתירה בפסק-דין חלקי, ופוסק הוצאות כאילו היה זה פסק-דין שלם, ובלי שתהיה לו כוונה להמשיך ולדון בשאר חלקיה של העתירה, אינו אדם מוסרי, ואינו שופט-צדק.

זה אדמונד לוי.

ועכשיו הוא בא אלינו, כמלאך צחור-כנפיים, ונשבע בנקיטת-חפץ שהוא כבר “נעול בדעתו”, וזה “לא הוגן” כלפי העותר, והשאלה היא מגוע הוא לא נהג כך בכל מאות ואלפי המקרים אשר גם בהם הוא כבר היה “נעול בדעתו”?

לא, אני לא מאמין לו במיל, ואפילו לא באלפית המיל.

מדוע אדמונד נהג כך הפעם?

אפשר להביע הרבה השערות, החל ממחאה על כך שאושר הדיון הנוסף, ועל ההרכב אשר נקבע שידון בו, וכלה במתן שוחד וקבלתו, וכדאי לעקוב אחרי הטוקבקים, כדי לגלות אפשרויות נוספות.

אבל גם לאדמונד לוי מגיע צדק, וכדי לבור את האפשרות הנכונה יש צורך בנקודה ארכימדית כלשהי, ולי עדיין אין כזאת.

אבל זה לא אומר שאדמונד זה ראוי לאמון, כי עובד-הציבור צריך ליהנות מאמון פוזיטיבי. לשאול את עצמו, כל בוקר מול הראי: מה אעשה היום למען אמון הציבור בי, ובערבו של יום – את השאלה מה עשיתי היום למען אמון הציבור בי, והאם עשיתי מספיק.

אבל אדמונד הוא האחרון שאמון הציבור מטריד אותו.

שאלת תם

אם אכן אדמונד נהג בדרך הנכונה והמוסרית, פשיטא שכל האחרים – כל שופטי ביהמ”ש העליון שאינם פוסלים את עצמם בדיון הנוסף משום שהם קבעו עמדת נחרצת בדיון המקורי – אינם מוסריים, ואינם נוהגין בכלכה.

אני עצמי ממש לא זקוק להסבר הזה, כי דעתי על השופטים ידועה, גם בלי עזרתו של אדמונד, אבל השאלה היא איך מערכת המשפט עצמה יכולה לחיות עם סטירת-הלחי הזאת.
____________
אדמונד לוי – “מומחה למשפט פלילי”?