בימים אלה מגיעה לסיומה השנה הראשונה לנשיאותו של אובאמה.  מטבע הדברים, זה מועד בו מקובל לערוך מאזן ביצועים שיסכם את תיפקודו של הנשיא החדש.  אשאיר לעדת המומחים, הפרשנים, המייבינים, והספינרים מכל קצווי הקשת הפוליטית למלא את התקשורת בשבועות הקרובים בחוות דעת מלומדות על הנושא. 

למעט הערה כללית אחת על מעמדו של אובאמה, המאמר יעסוק בנושא אחד – מה קורה או, למען הדיוק, מה התחדש בחזית הטרור. 

במשאלי דעת קהל שנעשו כאן בחודש – חודשיים האחרונים, למעלה מ 30% מהנשאלים אמרו שהם היו מעדיפים לראות את הנשיא בוש חוזר לבית הלבן במקומו של הדייר הנוכחי.  בהתחשב בשפל בו היה מצוי מעמדו של הנשיא בוש בדעת הקהל כאן בשנה האחרונה לכהונתו זאת תוצאה מדהימה.  לא ידוע לי על אף נשיא לשעבר שזכה ל”שיקום” כל כך מהיר במעמדו אחרי סיום תפקידו.   התוצאה מדהימה שבעתיים אם לוקחים בחשבון את הסיקור האוהד לו אובאמה זכה בתקשורת הממוסדת במהלך השנה.

מעמדו של אובאמה בדעת הקהל מזכיר את הסיפור לילדים “בגדי המלך החדשים“, מאת הנס כריסטיאן אנדרסן.  הנוכלים באגדה של אנדרסן הצליחו למכור את ה”סחורה” שלהם באמצעות יצירת הסטיגמה של “טיפש” לכל מי שהעיז לאמר שהוא איננו “רואה” את מה שלא היה קיים – מחלצות פאר העוטות כביכול את גופו של הקיסר.  הגירסא המודרנית של הסיפור, זו של המאה ה 21, שודרגה על מנת שתתאים לעידן ה Political Correctness. את מקומה של סטיגמת ה”טיפש” ממלאת היום סטיגמת ה”גזען”.  כל מי שמעיז לחלוק על גדולתו ויכולתו של אובאמה הוא “גזען”.  כל מי שמעיז להטיל ספק בהישגיו של אובאמה או מעיז להתבטא בצורה ביקורתית על צעד כזה או אחר הננקט ע”י אובאמה פועל אך ורק ממניעים גזעניים.  מעטים הם אלה שמוכנים להיות מוקעים כ”גזענים”, ולכן זה עובד לא רע, בעיקר בקרב האינטלקטואלים ובאקדמיה, אבל כפי שאפשר להסיק מה”געגועים” לבוש, יש כבר מיעוט לא מבוטל של המוכן לצעוק “המלך עירום”.

מי הוא טרוריסט או מה הוא טרור?

למרות שזה לא זכה לכיסוי בתקשורת, שנת 2009 זוכה לכבוד המפוקפק שהיא השנה בה הושג שיא במספר פיגועי הטרור או הנסיונות לפיגועי טרור שבוצעו על אדמת ארה”ב, או שנעשו מאדמת ארה”ב נגד מטרות בארצות אחרות.  מספר הפיגועים ו/או ניסיונות הפיגוע במהלך שנת 2009 – 12 – עולה על מה שהיה בכל אחת מהשנים שחלפו מאז פיגוע מגדלי התאומים ב 11 בספטמבר, 2001, בהן הממוצע השנתי היה 3 – 4 ניסיונות פיגוע בשנה.  יתרה מזאת, כל הנסיונות האלה בשנים שקדמו ל שנת 2009 נכשלו.  לא כן שנת 2009.  מדוע אין הסטטיסטיקה הזאת זוכה לסיקור מתאים בתקשורת?  התשובה לשאלה הזאת טמונה בהתייחסות האמביוולנטית לטרור ומבצעיו שאומצה ע”י האינטלקטואליה הליבראלית.

מיד אחרי ארועי ה 11 בספטמבר מועצת הביטחון של האו”ם מנתה וועדה נגד טרור (Counter Terror Commission או CTC).  הוועדה המונה 15 חברות אמורה, בין השאר, למצוא הגדרה למושג “טרור”.  הוועדה הזאת תקועה עד היום ולא זזה צעד אחד בנושא הזה.  הם נקלעו למבוי סתום, ואינם מצליחים למצוא נוסח מוסכם בשל חוסר היכולת להמציא נוסח שיגדיר טרור ובו בזמן יכשיר את הטרור

נגד ישראל.  גוש המדינות המוסלמיות באו”ם, המונה 51 חברות, הוא האחראי למבוי הסתום הזה אליו נקלעה הוועדה. 

זה כמובן לא מנוסח בצורה כל כך בוטה.  הגישה הרשמית היא “חיובית” ביסודה – כל מה שהמדינות המוסלמיות דורשות זה לא לכלול בהגדרת המושג טרור “מלחמות שחרור” ו/או “מאבקים לגיטימיים נגד כיבוש”.  על הניר זה נשמע יפה ובהחלט הגיוני.  יתרה מזאת, לאינטלקטואל/שמאלן/ליבראל המצוי אין כל בעיה עם דרישה כזאת, ובקרב האינטלקטואליה הליבראלית ובאקדמיה יש לה הרבה “קונים”.  בפועל, בלקסיקון הערבי/מוסלמי, “מלחמות שחרור” ו/או “מאבקים לגיטימיים נגד כיבוש” אינן אלא מילות כיסוי (euphemisms) לתאור המאבק המתנהל להשמדת מדינת ישראל.  לאינטלקטואל/שמאלן/ליבראל המצוי אין גם כל בעיה עם זה.  הוא אף פעם לא יודה בכך בקול רם.  הוא פשוט יסתפק בעצימת עיניים ובהתעלמות מהעובדה הזאת.  התבטאויותיו של גולדסטון בראיונות שודרו בטלוויזיה הן דוגמא לגישה הליבראלואינטלקטואלית הזאת.  במאמר מוסגר חובה לציין שחוגים רחבים בישראל, בעיקר בקרב השמאל “המתקדם”, גם כן רואים במלחמת הטרור נגד ישראל “מאבק לגיטימי נגד כיבוש” או “מלחמת שחרור”.  זה מאפשר להם לעצום עיניים מול המטרה האמיתית של המלחמה הזאת ולסייע לאירגוני הטרור בדיבור ובמעש. 

אירגוני הטרור והמדינות התומכות בהם מנצלים ביעילות רבה את הכיסוי התקשורתי לו הם זוכים ביד נדיבה, ואת התעמולה הארסית המתנהלת נגד מדינת ישראל ע”י האינטלקטואליה הליבראלית.  גישתן של המדינות המוסלמיות נופלת על קרקע פוריה כשהיא מושמעת באוזניו של האינטלקטואל/שמאלן/ליבראל המצוי.  זה האחרון גדל והתחנך כל ימיו על כך ש”הטרוריסט של האחד הוא לוחם החופש של האחר” (One man’s terrorist is another’s freedom fighter).  האימרה הזאת, שהיא שטות ממדרגה ראשונה, חוזרת על עצמה בוקר וערב בצינורות התקשורת השונים ומשמשת הצדקה להימנעות מהשימוש בתואר “טרוריסט” אלא משכלו כל הקצים.  וכך אנו קוראים ושומעים על “מיליטנטים” (militants), על “חמושים” או “נושאי נשק” (Gunmen), על “מתקוממים” (Insurgents), ועוד כינויים ממין זה, שהמשותף לכולם הוא שאין להם בהכרח קונוטציה שלילית, ובלבד שלא תאמר מילת ה”ט'”.  האימרה “הטרוריסט של האחד הוא לוחם החופש של האחר” היא היום בין נכסי צאן וברזל של האינטלקטואליה הליבראלית.  היא וביטויים דומים משמשים כ WMD – Weapons of Mass Distraction – אמצעי לוחמה להסחת דעת ההמונים, כלי לוחמה המנוצל בצורה יעילה ביותר ע”י אירגוני הטרור ותומכיהם.  בקונסטלציה הזאת, דו”ח גולדסטון הוא תוספת חשובה ל”מחסן התחמושת” של הלוחמה נגד ישראל.

אלה המרבים לנפנף באימרה “הטרוריסט של האחד הוא לוחם החופש של האחר” לא חושבים עד הסוף ואינם תופסים עד כמה הביטוי הזה הוא חסר כל משמעות – זאת שאלה טובה אם הציבור הזה בכלל מורכב מאנשים המסוגלים לחשוב, אבל זה נושא לדיון אחר.  הביטוי הזה הוא חסר משמעות מהסיבה הפשוטה שאין כל סתירה בין השניים. לוחם חופש יכול להיות טרוריסט מהסוג הגרוע ביותר שאפשר להעלות על הדעת. לא חסרות דוגמאות בהיסטוריה.  גם השאלה מה, או מי, בדיוק הוא “לוחם חופש” היא נושא לדיון בפני עצמו.  אסתפק כאן בציון העובדה שהאמירה “החופש של האחד הוא הדיכוי של האחר” היא לא פחות נכונה מהאימרה על הטרוריסט, והיא בוודאי הרבה יותר חכמה.

השימוש באימרה על הטרוריסט לא נועד אלא לכסות על מה שהוא הרבה יותר עמוק.   ביסודו של דבר מה שהמשתמש בביטוי הזה רוצה לאמר הוא שמהותו של פשע איננה בעצם המעשה אלא במטרה שלשמה הוא נעשה.  ההיגיון שבהשקפת עולם זו הוא שכל פשע, ולו המתועב ביותר, כאשר הוא נעשה למען מטרה (Cause) ראויה, מקבל הכשר.   זו איננה אלא צורה אלגנטית לאמר שהמטרה מקדשת את האמצעים.  זאת גישה שעל פיה פשע, וכל מעשה טרור בכלל זה, איננו דבר מוחלט.  מה שקובע הן הנסיבות ו/או הסיבות.  בצורה כזאת אפשר להצדיק כל פשע, אם הוא נעשה מסיבות “ראויות”.

חוסר היכולת של הקהיליה הבין לאומית להגיע להגדרה ברורה מה הוא טרור פועל כבומרנג.  לא רק ישראל נפגעת, אלא כל העולם החופשי יוצא ניזוק.  העדר הגדרה חדה וברורה מונע טיפול הולם בטרור ובמבצעיו, מאחר והאמצעים הקיימים (מערכת החוקים של היום ומערכות אכיפת החוק) אינם ערוכים להתמודד עם הבעיה.  הגישה הרואה בטרור “פשע” היא מוטעית מיסודה, כי בניגוד לפשע, לטרור אין שום מניע רציונלי.  לטרור יש מניע אחד ויחיד –  ”מטרתו של הטרור היא לעשות טרור” (The Objective of Terror is to Terrorize).  אמירתו זו של לנין תקפה היום כפי שהיתה בעת שנאמרה בראשית המאה הקודמת.  לא חופש ולא דיכוי, לא “כיבוש”, לא מצוקה כלכלית, ולא בטיח. רק האינטלקטואל הליבראלי בימינו מסוגל לחשוב, שטרוריסט מתאבד פועל מתוך מניעים רציונליים ושמה שמביא אותו לעשות את מה שהוא עושה הם מצוקה כלכלית, תחושת קיפוח, כיבוש, דיכוי או סיבות אחרות ממין זה. ג’ורג’ אורוול ניסח את זה בצורה הולמת במאמר שהתפרסם לפני למעלה מ 60 שנה בשם Notes on Nationalism “יש רעיונות שהם כל כך אידיוטיים, שרק אינטלקטואלים מסוגלים להאמין בהם. האדם הפשוט אינו יכול להיות כל כך טיפש” (Some ideas are so idiotic that only intellectuals can believe in them. Ordinary man cannot be so foolish).

שני מבצעי הפיגועים האחרונים בארה”ב – הקצין שרצח 13 חיילים בטקסס, והניגרי שניסה לפוצץ מטוס נוסעים בערב חג המולד –  לא סבלו ממצוקה כלכלית, מקיפוח חברתי או מכל צורה אחרת של דיכוי. שניהם לא סבלו מטרוף רגעי או איבוד עשתונות (אם כי זה אולי מה שהמסנגרים עליהם יטענו). אדרבא, שניהם היו יוצאי משפחות טובות ובעלות אמצעים, שניהם היו בעלי השכלה מעל לממוצע, ושניהם לא פעלו בתגובה על עוול כזה או אחר שנעשה להם באופן אישי.

את הניגרי שנכשל בביצוע המשימה של הפלת המטוס ערב חג המולד מאשימים ב”נסיון לפגוע במטוס אמריקאי”.  למה לא בניסיון לרצח?  יש לכם עוד שאלות?  אולי יאשימו אותו בניסיון לבצע מעשה טרור?  תשכחו מזה.  טרור זה רעיון של בוש.  טרור זו המצאה של צ’ייני.  לא אצל אובאמה.

צריך היה להיות כאן ולעקוב מקרוב אחרי הכיסוי התקשורתי שניתן לפיגוע שבוצע ע”י הקצין שרצח 13 חיילים אמריקאים בפורט הוד, בטקסס לא מזמן.  האקרובטיקה המילולית של התיקשורת וכן של דוברי המימשל למיניהם היתה תופעה שאין לה אח ורע.  למעט רשת הטלוויזיה FOX וכן מספר מאמרי מערכת בוול סטריט ג’ורנל, היתה הימנעות מוחלטת משימוש במונח טרור, התעלמות מוחלטת מהרקע המוסלמי של מבצע הפיגוע, חוסר התייחסות כל שהיא לקשריו של המבצע עם דמויות ידועות בפעילותן במסגרת אירגון אל קעידה, וטישטוש של הרצאות אותן המבצע נתן במסגרת סמינרים ביחידה בה שרת, הרצאות בהן הוא דבר במפורש על חובתו של כל מוסלמי להרוג כופרים.  בשלב זה מתנהלת חקירה על מנת לקבוע מה היו ה”מניעים” שהביאו אותו לעשות את מה שעשה.  למרות שבכתב האישום שהוגש נגדו מופיע המונח “רצח”, זה בכלל לא ברור אם במשפטו תוזכר האפשרות שמדובר שפיגוע טרור.  מאחר ומרבית ניסיונות הפיגוע האחרים סוכלו (בזכות המזל יותר מאשר בזכות השכל) ולא גרמו לאבידות בנפש אין מונים אותם.  בצורה כזאת קל להגיע למסקנה ששנתו הראשונה של אובאמה בבית הלבן היתה שנה “נקיה”.  המציאות היא שנסיון הפיגוע האחרון של הניגרי מעיד כמאה עדים על ההזנחה המוחלטת של נושא הטרור ע”י אובאמה.  לתפקיד השר לבטחון פנים הוא מינה פוליטיקאית מהשורה השניה עם מעט מאוד נסיון והבנה בנושא אותו עליה לנהל.  לתפקיד ראש ה CIA הוא מינה פוליטיקאי אחר שהרקע היחיד שלו בתחום היו מאמצים שהוא עשה בתקופת הנשיאות של קלינטון “לקצץ את הכנפיים” של ה CIA.  שורה של תפקידי מפתח אחרים בתחומי ביטחון הפנים הם עדיין בלתי מאויישים כי לאובאמה לא היה זמן לטפל בהם.  רק תקלה של הרגע האחרון בנפץ של המטען אותו המבצע נשא על גופו מנעה אסון שהיה מסתיים במאות קורבנות.  מה אובאמה היה אומר אלמלא הנס הזה?  ניחשתם נכון.  “האשמה לפאשלה היא של בוש”.

לנשיא ארה”ב אין מי שממונה מעליו אליו הוא יכול להעביר את האחריות.  מסופר על הנשיא טרומן שעל שולחנו היה מוצב שלט עליו היה כתוב “הכדור נעצר כאן” (The buck stops here) – מטאפורה מעולם הכדורגל האמריקאי בו השחקנים מתרוצצים על המגרש ומסרים את הכדור אחד לשני – שבאה לאמר “אני חייב להחליט, לי אין למי למסור את הכדור“.  אובאמה מצא את הפיתרון – הוא מוסר את הכדור (האחריות) לקודמו בתפקיד.   

תגובתו של אובאמה, שבאה קצת באיחור, לנסיון הפיגוע האחרון (כמו בכל נושא חשוב, אובאמה סובל מהצתה מאוחרת.  לוקח לו קצת זמן לעכל את המתרחש),  היא ביקורת נוקבת על תיפקודה של מערכת ביטחון הפנים (Homeland Security), שאומנם מנוסחת בצורה כוללנית, אבל איננה מותירה מקום לספק על מי מוטלת האשמה. “הולך ומתבהר שהמערכת שפעלה במשך השנים האחרונות איננה מעודכנת במידה מספקת כדי לנצל במלואם את המידע שאנחנו אוגרים ואת זה שכבר נמצא בידינו” (It’s becoming clear that the system that has been in place for years now is not sufficiently up to date to take full advantage of the information we collect and the knowledge we have).  המערכת לא מתפקדת?  אשם זה שהתקין אותה.  איך אפשר אחרת? 

בדברו על הרוצח מפורט הוד, ארוע בו לא היה הרבה מקום לספק באשר לפרטים ולרקע של המבצע אובאמה קרא לציבור “לא להסיק מסקנות חפוזות” (not to jump to conclusions).  אבל על נסיון הפיגוע של הניגרי בערב חג המולד, עוד לפני שנעשתה חקירה מקפת, אובאמה כבר יודע שמדובר ב”קיצוני שפעל באופן מבודד” (isolated extremist).          

אובאמה אימץ את הגישה שהטרור הוא פשע “מן השורה”, ושככל פשע הדרך לטפל בו היא באמצעות הרשויות לאכיפת החוק.  זה מסביר את החלטתו התמוהה להביא את העצירים מגואנטאנמו ולהעמידם לדין בפני בית דין אזרחי.  אומנם הגישה הזאת היא חלק אינטגרלי מהשקפת העולם הליבראלית, אבל יש כאן מה שהוא יותר עמוק.  הגישה הזאת מונעת גם ע”י השנאה התהומית לנשיא בוש שהתפתחה בקרב החוגים הליבראליים, והיא מה שדוחף את אובאמה להתנער מכל דבר שעשוי להשליך אור חיובי על פעולות וצעדים שננקטו בתקופת שילטונו של בוש.  אבל הגישה הזאת מתעלמת באופן מוחלט מהעובדה ש”כללי המשחק השתנו”.  שהחוקים עליהם אובאמה מטיל את יהבו הם חוקים שנכתבו לעולם אחר – אלו מלים בהם השתמש הפרופ’ למשפטים אלן דרשוביץ.   

במחזמר “גבירתי הנאווה” יש שיר המדבר על כך ש”עם טיפ טיפת מזל” (with a little bit o’ luck) הכל יסתדר.  נכון לעכשיו, זאת כנראה הדרך בה אובאמה בחר על מנת להתמודד עם הטרור.  ימים יגידו אם וכמה זמן המזל יחזיק מעמד.

______________

אכלנו אותה, ומה הלאה? על תוצאות הבחירות לסנאט במדינת מסצ’וסטס כסטירת לחי לאובאמה