לאה גולדברג היתה אשה בודדה. היא גרה עם אמה עד יום מותה. נפטרה ממחלת סרטן בת 59. מעולם לא נישאה ולא היו לה ילדים. ובכל זאת, היא נודעה בכתיבתה לילדים, כתיבה מלאת כבוד והערכה. היא הכירה את עולמם והזדהתה איתם.

מי לא מכיר את ספריה? עד היום הם נקראים ביותר. להיטים. נזכר בכמה: “דירה להשכיר”, “מה עושות האיילות”, “ניסים ונפלאות”, ומי, מי לא מכיר את הסיפור “שמלת השבת של חנה’לה” שכתב דמיאל יצחק והיא המחיזה אותו עד כדי כך שמשייכים סיפור זה לגולדברג. כן, אותה ילדה קטנה שיצאה לשחק בחוץ בערב שבת לבושה בשמלה לבנה שאמה תפרה לה. פתאום מגיע איש זקן ועייף ונושא על גבו שק של פחמים. חנה’לה עוזרת לו אבל המחיר הוא שהשמלה היפה והלבנה התלכלכה והילדה לא יודעת מה לעשות. איך תחזור הביתה? ואיך אמה תגיב?  

היא תירגמה את הסיפורים: “המפוזר מכפר אז”ר”, “חתול במגפיים”. המחיזה את סיפורו הנפלא של ביאליק “אגדת שלושה וארבעה”. 

ספרה “דירה להשכיר” הוא ספר שיש בו מסר חשוב ביותר לקטנים ולגדולים. סטריאוטיפים, דעות קדומות וחוסר היכולת לתקשר מביאים לסכסוכים. הגיבורים שלה הם ממשפחת בעלי החיים שמחקים אותנו, ואנחנו בני-אנוש בעלי דעות קדומות, גזענים, מתנשאים. 

לאה גולדברג נולדה בשנת 1911 בפרוסיה. בגיל 22 סיימה בהצטיינות את לימודיה באוניברסיטת בון גרמניה, בתואר דוקטור בבלשנות שמית. בשנת 1935 עלתה לארץ בעזרת אברהם שלונסקי ששלח לה אישור עליה. היא התחברה לחיי הבוהמה התל-אביבית, לקבוצת המשוררים שנקראה “יחדיו” לשלונסקי, אלתרמן, יעקב הורוביץ וישראל זמורה.

במהלך השנים התפרנסה מכתיבה עיתונאית בעיתונים “דבר” ו”משמר”, ושימשה כעורכת ספרי ילדים בספריית הפועלים. גם ערכה את  עיתון הילדים “דבר לילדים” ו”אורות קטנים”, כתב עת לילדי הגולה. היא תרגמה ממיטב הקלאסיקה העולמית (שלטה בשמונה שפות!) וכתבה ביקורת ספרים ותיאטרון. כישרונה בא לידי ביטוי גם בציור. ההספק שלה היה עצום. יצרה, חקרה, היתה פרופ’ לספרות באוניברסיטה העברית ועמדה בראש החוג לספרות השוואתית. כתבה מחזות, תירגמה לעברית גם את “מלחמה ושלום” של טולסטוי. היא לא נחה לרגע.

רבים משיריה הולחנו, שירים נוגעים ומרגשים. “בארץ אהבתי השקד פורח”; “מכורה שלי, ארץ-נוי אביונה – למלכה אין בית, למלך אין כתר”; “הירוק היום ירוק מאד. והאפור היום אפור מאד”, “האמנם עוד יבואו ימים בסליחה ובחסד, ותלכי בשדה, ותלכי בו כהלך התם”.

מתוך השיר “סליחות”:

“באת אלי את עיני לפקוח

וגופך לי מבט וחלון וראי

באת כלילה הבא אל האוח

להראות לו בחושך את כל הדברים.”

מתוך “משירי ארץ אהבתי”:

“מכורה שלי ארץ נוי אביונה

למלכה אין בית, למלך אין כתר

ושבעה ימי אביב בשנה

וסגריר וגשמים כל היתר”.

בשנת 2005 יצאו לאור יומניה האישיים ושם היא מספרת על מה שעבר עליה. אני חושבת שהיא ייחלה שבבוא היום הם יצאו לאור. בהיותה בת 15 היא כתבה ביומנה:

“מצבו הרע של הסופר העברי אינו סוד בשבילי. עוניו ואי פרסומו זוהי מעשייה ישנה, לכתוב לא עברית – היא בשבילי כאילו לא לכתוב לגמרי; ובכל זאת אני רוצה להיות סופרת, ובכל זאת בזה אני תולה את עתידי ואת כל חיי, זוהי מטרתי היחידה”. כבר אז היא שמה לה למטרה להיות סופרת. 

ועוד טיפה על תחושותיה:

“עודני חיה עודני אוהבת – אבל אני סובלת! – כך היה תמיד. אלה הם החיים! – אבל החיים אינם טובים! – זהו שקר. את יודעת זאת בעצמך. את יודעת זאת היטב באותם רגעי השתיקה, אשר הלב מסוגל לחשוב”.

“הייתי נותנת הרבה מאוד בעד שנה אחת של חיים שכל-כך הרבה נשים זכו לשנה או שנים כאלו בנעוריהן – פשוט בצידו של אדם האוהבן ונוטל מהן את האחריות ואינן חייבות להיות לא חכמות ולא ‘מעניינות’ ולא ‘פרודוקטיביות’ ולא כלום – שנה אחת כזאת כפיצוי על כל חיי העמוסים מאמץ, הדורשים ממני אומץ מתמיד”.

לאה גולדברג היתה גדולה מהחיים, אבל החיים לא החזירו לה, לא היטבו עמה. דורות של ילדים ומבוגרים התענגו ומתענגים על יצירתה וזו הערכה והוקרה שלא הרבה משוררים וסופרים זוכים לה. אילו ידעה כמה היא מוערכת אולי היתה כותבת ביומנה: “הצלחתי.”

היא נפטרה בשנת 1970, ולאחר מותה באותה שנה זכתה בפרס ישראל לספרות יפה, אמה קיבלה את הפרס.