אחוות יועצים משפטיים: היוהמ”ש לממשלה לא רוצה להחליט, והיוהמ”ש לנציבות תלונות הציבור נותנת לו גיבוי
אחוות יועצים משפטיים: היוהמ”ש לממשלה לא רוצה להחליט, והיוהמ”ש לנציבות תלונות הציבור נותנת לו גיבוי
|
טוענים דבר והיפוכו לפי הנוחיות
תלונה לנציב תלונות הציבור: כאשר קיים שוני בין כתבי-אישום המוגשים לביהמ”ש לבין אלה הנשלחים לנאשמים, רשאי הנאשם לדעת כנגד איזה מהם עליו להתגונן *** היועצת המשפטית של הנציבות – מירי אלה – מחפה על שרירות-הלב בשרירות-לב משלה: אנטומיה של חוסר-יושר ציבורי של מי שאמורים לשמור על השמנת מפני החתולים *** גם בנציבות טוענים דבר-והיפוכו, לפי הנוחיות של אותו הרגע
שמחה ניר, עו”ד
7.1.2010
לכבוד
מרת מירי אלה
היועצת המשפטית לנציב תלונות הציבור
משרד מבקר המדינה
ירושלים
נכבדתי,
הנדון: שוני בין כתבי-אישום המוגשים לביהמ”ש לבין אלה הנשלחים לנאשמים
למכתבך מיום 24.11.2009, בתיקכם מס’ 2082
נדהמתי מתשובתך שבנדון, ואני איני מן הנדהמים בקלות.
תלונתי בתיק זה היא מיום 18.10.2009, וביום 18.11.2009 שולחת לי הגב’ בתיה לוי ממשרדכם את תשובתה של מרת אורלי לוינזון-סלע, סגניתך, אשר “מבשרת” לי, אחרי 31 יום, כי פנייתי נתקבלה.
על כך השיבותי לגב’ לוי:
גב’ בתיה לוי, שלום רב גם לך.
ראיתי את המצ”ב.
אודה לך אם תעבירי לממונים עליך כי דעתי לא נוחה משלושת אלה, מן הכבד אל הקל:
א. הצורך להמתין 31 יום לתשובה שהנושא בטיפול, עדיין בלי מספר תיק, כאשר התשובה לגופו של עניין צריכה להינתן תוך 45 יום.
ב. העובדה שתשובה טרום-טכנית כאמור, אשר בדרך כלל ניתנת ע”י המזכירות, ניתנת ע”י הלשכה המשפטית מעוררת את החשש שבמשך 31 הימים האלה נעשו “בישולים” כלשהם, אשר מקומם לא יכירם.
ג. כאשר עונים לפונה על “מכתבך מיום …”, רצוי להוסיף גם את הנושא שבנדון, כי אם האזרח שלח לכם כמה פניות באותו היום – איך יידע במה המדובר.
בברכה,
שמחה ניר, עו”ד
מכתבך שבנדון, בו את מנסה לתרץ את השיהוי, רק מחזק, יחד עם האמור להלן, את ההנחה שאכן היו כאן “בישולים”.
את אומרת כי השיהוי נבע מן הצורך לבחון אם פנייתי “כשרה לבירור בנציבות”, או אם יש מקום להעבירה ליחידת הביקורת במשרדכם (אני מניח שאת מתכוונת למשרד מבקר המדינה, ולא לנציבות, שהיא יחידה מנהלית נפרדת).
אז ככה:
כדי להעביר את פנייתי במקביל גם ליחידת הביקורת, אין צורך ב”בחינה” כלשהי, משום שאת הבדיקה הזאת עושה יחידת הביקורת, משיקוליה היא, ולנציבות אין שום מעמד מעבר למה שיש לכל אזרח מן השורה.
ובאשר לבחינה אם פנייתי “כשרה לבירור בנציבות”, מקומה של זו אחרי שהתיק נרשם בנציבות, קיבל מס’ סידורי, והדבר אושר ע”י המזכירות – דבר אשר במשרדים מסודרים נעשה בו-ביום, או, לכל המאוחר תוך יומיים-שלושה – ולא ע”י הדרגים המקצועיים, אחרי “בדיקת הכשרות”, ועוד לפני שניתן לתיק מספר סידורי.
עם כל הכבוד, זה לא נראה טוב, וה”הסבר” הלאקוני-שבלוני שלך אינו משכנע, משום שהוא מתאים לכל תיק בו ישנה סחבת.
יתירה מזאת: כאשר “בדיקת הכשרות לבירור בנציבות” אורכת 31 ימים, והבדיקה לגופו של עניין (עדיין בלי לדרוש תשובה מהנילונים) אורכת רק 5 ימים – זה לא נראה לי פרופורציונלי.
העובדה שניהלתם חקירות “צדדיות” בדבר היותי “רשאי להופיע כעו”ד” – בלי לתת לי הזדמנות להגיב, גם היא מעידה על כך שהתשובה השלילית היתה מוכנה מראש, ואתם רק חיפשתם איך ליפול על הרגליים. נקודה אחת של חוסר-יושר.
גם מתשובתך לגופה זועק חוסר יושר.
אתחיל מעניין ההתישנות, ומתיקכם 400104, בו את מצטטת במכתבו מיום 6.9.2009 (כנראה 6.5.2009, כי אין לי שום תכתובת מאוחרת יותר בתיק הזה) של מר חיימוביץ ממשרדכם.
ראי כמה אתם לא ישרים.
מכתבו של מר חיימוביץ מתיימר להיות תשובה לפנייתי אל הנציב עצמו, כדי שיקבע מדיניות. טענתי הייתה שבמקרה של מחדל, וכל עוד המחדל מתמשך, מירוץ ההתיישנות אפילו לא מתחיל, ומירוץ השנה מתחיל רק מתום המחדל, אבל הוא לא משיב לעניין, אלא רק מסביר לי, “בכפית” את “תכלית החקיקה”, כאילו שאני ילד קטן.
נקודה שנייה של חוסר-יושר.
מטעמי שלי לא מצאתי לנכון להמשיך את הדו-שיח-של-חרשים עם מר חיימוביץ, משום שעמדה לי תשובתה מיום 2.3.2009, באותו התיק ממש! – של עו”ד רחל אבני, מנהלת אגף בכירה אצלכם, בו היא אומרת לי כהאי לישנא:
“אם תישלחנה על ידך פניות חוזרות … ולא יינתן לפניות האלה מענה בתוך 45 ימים, תוכל לשוב ולהגיש למשרדנו תלונה חדשה, ואנו נבררה”.
אז אם את כבר נוברת בתיקים אחרים, לפחות תבדקי אותם עד הסוף, ואל תנהגי כמו שוטר-תנועה מצוי, אשר שומע ממך מה שנוח לו, וברגע שאת אומרת לו דברים שאינם נוחים לו – אוזניו נאטמות.
ובמקרה הזה אכן כיוונתי לדעתה של הגב’ אבני, ושלחתי “פנייה חוזרת”, אבל את, כאמור, עשית “בדיקה סלקטיבית”.
נקודה שלישית של חוסר-יושר.
באשר ל”זכות העמידה” שלי: כאשר הנילון עצמו אינו טוען לחוסר זכות עמידה, מה לכם לשים לו את זה בפה?
נקודה רביעית של חוסר-יושר.
את זכות העמידה שלי הרכבתי על שני רכשים: ” כיוון שיש לי, בין כעו”ד בין כמי שעשוי להיות נאשם בעבירת תעבורה, עניין לדעת מהו כתב-האישום שמפניו אני צריך להתגונן”.
את אומרת:
“מאחר שאינך רשאי להופיע כעו”ד ומפניתך עולה כי אינך נאשם כיום בעבירת תעבורה, מדובר בעניין עקרוני שאינו נוגע לך במישרין, לפחות לעת הזאת, ולפיכך לכאורה אין לפנינו ‘תלונה’ הכשרה לבירור בנציבות …”.
נלך אחד-לאחד:
את היותי עו”ד אף אחד לא שלל ממני, ואף אחד גם לא התיימר לשלול ממני, וממילא איש לא שלל ממני את הזכות לייצג נאשמים – כל עוד הדבר נעשה שלא “דרך עיסוק, או בתמורה אף שלא דרך עיסוק”.
יתירה מזאת, גם אם המידע שבידייך נכון, מחר הוא יכול להשתנות, והשאלה היא אם אני צריך לחכות לשינוי המצב, ולהתחיל את את ההתכתבויות?
ומה תגידי אז? שעברה שנה מההתכתבות הראשונה?
אז מה יש לנו כאן? חיפוש תירוצים, בלי לתת את הדעת להשלכותיהם – “מטר אחד קדימה”, ובלי לתת לי להתייחס למידע שבידייך – אם קיים.
נקודה חמישית של חוסר-יושר.
הלאה. את, כאמור, אומרת:
“… מפניתך עולה כי אינך נאשם כיום בעבירת תעבורה, מדובר בעניין עקרוני שאינו נוגע לך במישרין, לפחות לעת הזאת …”,
אבל את מבינה שזה לא מספיק, ולכן את מוסיפה:
“יתר על כן, אף אם היה מדובר בתלונה הנוגעת לכתב אישום שהוגש נגדך לאחרונה, הייתה הנציבות מנועה מלבררה נוכח הוראת סעיף … בעניין אי בירור תלונות בעניין התלוי ועומד בבית משפט”.
ומה זה אומר?
זה אומר שאת מחזיקה את המכנסיים “גם בחגורה וגם בשלייקעס”: לא הוגש נגדי כתב-אישום – עדיין אין לי הזכות לדעת איזהו משני כתבי-האישום השונים אשר יוגשו נגדי הוא זה אשר כנגדו אצטרך להתגונן. הוגש נגדי כתב-אישום – כבר אין לי הזכות לדעת את הדבר.
ועל כך אמר המשורר אברהם אבן עזרא:
אשכים לבית השר, אומרים כבר רכב
אבוא לעת ערב, אומרים כבר שכב
או יעלה מרכב, או יעלה משכב
אויה לאיש עני, נולד בלי כוכב
זה מה שאת עושה לי: תשובה לפיה אני לא זכאי לדעת את התשובה, גם אם הוגש נגדי כתב-אישום, וגם אם לאו, אבל את “מרפדת” את זה בנימוקי סחור-סחור, במום להגיד את זה ישר, כפשוטו, ולהסתכן בביקורת – בין של הממונים עליך, בין של הציבור הרחב.
נקודה שישית של חוסר-יושר.
את אומרת:
“מאחר שלא צרפת לפנייתך העתקי התשובות שקיבלת, איננו יודעים מהי עמדת גופים אלה בסוגיה”.
ואם כל הכבוד:
ראשית – אני לא הדובר שלהם, ולא הנציג שלהם;
שנית – אין כאן “גופים אלה”, אלא רק היועץ המשפטי לממשלה: הוא היחיד אשר מוסמך לקבוע את עמדת המדינה בנושא. כל השאר הם עוזריו של היועץ, ואני לא צריך לתווך בינו לבין עוזריו;
שלישית – כאשר היועץ לא עונה לי, אין לי שום “עמדה” שלו, שאני יכול להביא בפניכם.
להזכירך: התלונה היא על כך שהיועץ לא ענה לי תוך 45 הימים הקבועים בחוק.
להזכירך: כל ההתכתבויות הקודמוות – אשר גם בהן אין ולא-כלום – אינן רלואנטיות, משום שאני הגשתי פנייה חדשה, כאמור במכתבה של עו”ד אבני, ממנו את התעלמת – נקודה שישית של חוסר-יושר.
עכשיו, בואי נלך לשיטתך.
לשיטתך, אם הבינותיה נכונה, לעורך-דין מותר לדעת למה המדינה מתכוונת, בין אם הוגש נגדו כתב-אישום, בין אם לאו, בין אם יש לו תיק ספציפי של לקוח, בין אם לאו, ואילו האזרח מן השורה צריך לשכור עורך דין לשם כך.
נו, ונניח שעורך-דין פונה אליהם, מקבל תשובה לשאלה הזאת ממש – ומפיץ אותה לכל העולם: מה הרוויח הנילון מכל ההתחמקות הזאת? שום דבר!
את סירובו של הנילון להשיב על השאלה שהצגתי בפניו הייתי מגדיר כ“נוקשות יתירה” (סעיף 37 לחוק מבקר המדינה), לא רק משום שהוא לא מרוויח דבר מסירובו להשיב, אלא גם משום שהוא יודע למה הכוונה, ואין לו כל קושי להשיב “א” או “ב”.
זה הכל: תשובת “א” או “ב”!
אני רוצה להסביר לך את מה שאולי עוד לא הבנת: כאשר אני מקבל כתב-אישום בעבירת תעבורה אין לי זמן לפנות ליועץ המשפטי לממשלה, לחכות 45 יום, לפנות אליכם ולחכות 45 יום נוספים, אבל זה אינו הקושי העיקרי.
הקושי העיקרי הוא בכך שאם אני פונה אחרי שקיבלתי את כתב-האישום אני חושף את עצם העובדה שקיבלתי כתב-אישום ומאפשר לתביעה להתאים את עמדתה לאינטרס שיש לה באותו הרגע. ובמלים אחרות: מנהל את המשפט כנגד עצמי, ועוזר למשטרה להמשיך בפרוצדורה המעוותת הזאת.
לידיעתך, אני כבר למעלה משלושים שנה מנסה לברר, במשפטים אמיתיים, לאיזה כתב-אישום אני צריךף להתייחס, והתביעה מתחמקת מלענות, או שעונה לפי מה שנוח לה באותו התיק.
כאשר אני מקבל כתב-אישום לבית המשפט לתעבורה, אני רוצה להחליט אם אני מתתייצב למשפט, אם לאו (כפי שהחוק מתיר לי), בלי להדליק נורה אדומה בשום מקום – ולכן מותר לי לדעת מראש איזהו כתב-האישום אשר מהווה את “המסמך הפותח” של התיק.
ונקודה אחרונה: סירובך לתת לי את מבוקשי (או, לפחות לדרוש תשובה מהנילון) – גם הוא מהווה “נוקשות יתירה”, וממי שאמורים להגן על הציבור מפני נוקשות שכזאת מותר לצפות שהם עצמם לא יחטאו בה.
ולסיכום: אם אין בדעתך לקבל את עמדתי, גם עכשיו, אני רוצה את זה בחתימתו של הנציב עצמו, כי לא לך ולא לאף אחד אין סמכות להחליט בתלונה, זולת לנציב עמצו, וכשם שמר לינדנשטראוס, כאשר כיהן כשופט, לא נתן למי מעוזיר לחתום על החלטות שיפוטיות – גם אם הן הוכנו ע”י העוזרים – כך הוא לא יכול לתת לאחרים לחתום במקומו.
ולדעתי הוא אפילו לא ראה את התיק דנן.
באותו הכבוד שאת חולקת לי,
שמחה ניר, עו”ד
לפרק הקודם:
כתב-אישום אחד לביהמ”ש וכתב-אישום שונה לנאשם: למי להאמין? היוהמ”ש שותק