ירושלים, צום י”ז בתמוז, התשנ”ד

לח”כ תאופיק זיאד

בתכנית – חמש אחרי החדשות – (22.6.1994). בנושא “משתפי פעולה” (בפיך, בוגדים), אותם מפקירה ממשלת ישראל ל”חסדי” אחיהם המרצחים, שאלת את ח”כ דוד מנע, כיצד היינו אנו, היהודים, נוהגים בבוגדים. שאלה תמוהה, כשהיא באה מפי אדם חריף כמוך, הבקי היטב בכל הקורה במדינת ישראל, בכלל, ובכנסת בפרט. וכי אינך יודע? אצלינו הם יושבים בממשלה ובכנסת. אתה וחברך, א-סאנע, יכולים לדקלם עוד מליון פעם את המלה “כיבוש”. זה לא ישנה את העובדה שארץ ישראל היא ארץ ישראל, והישמעאלים היושבים בה הם גולי ערב. בנסיונותיהם הבלתי נלאים לרצוח את העם היהודי ולרשת את ארצו, הם מוכיחים את דבקותם בדרכי נביאם, שהיה שודד דרכים, מפר בריתות ורוצח המונים, שטיהר את מעשיו למפרע וקידש כמותם לעתיד; הלוא זה הג’יהאד, המקבילה הערבית לנאציזם.

אתה יכל להמשיך ולהשתולל בכנסת ולזלזל ב”נבחריה”, בזה אני אתך. כנסת שהעבירה החלטה, שמשמעותה האחת היא – בגידה בעם ובמולדת, והביאה, בין השאר, ללחיצת היד של חלאת האדם, ערפאת, ימח שמו, אינה ראויה לכבוד.

ייתכן כי נפולת הנמושות, בראשות רבין, תצליח לדחות את גאולת העם והארץ עוד באלפיים שנה, אך בסופו של דבר תחזור הארץ, בגבולות ההבטחה, לבעליה היהודים.

אשר לערבים – לאלה שמלחמתם היחידה היא מלחמת הקיום, אני מאחלת שיבת-ערב מוצלחת.
למי שנותנים ידם לרצח יהודים, במעש ובמלל, אני מאחלת את גורלם של מופצצי ברלין, בימי השואה,
או, את גורלם של הפורעים הערבים, שנתכנסו במערת המכפלה, במסגרת הכנותיהם לטבח ביהודים, שסוכל בידי הקדוש, ד”ר ברוך גולדשטיין, שידע כי ממשלת ישראל, החרדה לדבר היו”ר, לא תינקוף אצבע לשיבוש הפולחן הקדוש של הקרבת קרבנות יהודים למולך ה”שלום”,
או, את גורלו של המחבל שנורה בידי יורם שקולניק, שנדון למאסר עולם, משום שמנע מממשלת ישראל את התענוג, שבליקוק אחוריו של היו”ר, בשחרור מרצח נוסף מכלא ישראל.

ליו”ר ולכל חבריו, אני מאחלת את סופם של היטלר ואייכמן, ולמשתפים אתם פעולה, יהודים ואמריקאים, את סופם של פטן ומוסוליני, כרוכים יחדיו.

בכבוד רב לאויב ראוי לשמו

חנה אייזנמן