במאמר אותו כתבתי בפברואר 2005 עם אישור הפיתרון הסופי של התיישבות היהודים בגוש קטיף וצפון השומרון, כיניתי את בית הדין הגבוה לצדק של מדינת ישראל “בית המשפחיים” – רוצה לומר: מוסד הממלא במקביל תפקיד של בית מטבחיים ושל בית משפט שפסיקותיו הן משפח, זדון, ושנאת האדם היהודי ומאפייני יהדותו, מוסד אותו רמס, ביזה והחריב הפרופסור אהרון ברק מאז התמנה לנשיאו.

אילנות גדולים במשפט העולמי שצפו מרחוק במעללי נשיא בית המשפט העליון, כינו אותו “פיראט משפטי” – שודד הבוזז ומחריב את מערכת החוק והצדק למען אג’נדה פוסט ציונית, אנטי יהודית, צבועה המתרפסת בפני זרים, והמעניקה לאויבנו הערבים ולבני בריתם בשמאל האנטישמי מעמד משפטי מועדף, שמשמעויותיו איום על קיומו, בטחונו, וצדקת דרכו של עם ישראל במולדתו.

דגל שחור של מוות ושכול הונף מעל בנין השיש הנישא אשר בירושלים, ולב שופטיו קשה מאבניו. שנים ארוכות של חורבן פקדו את מדינת ישראל בימיו של הנשיא אהרון ברק, ופסיקות הרשע והאוון שלו ושל חבורת שופטיו ההולכים כסומים בדרכו, עלו לעם ישראל בדם, בדמים ובהחלשת מעמדו של העם היהודי בארץ ישראל.

שלוחותיו של בית משפחיים זה גדלו פרא בביצה תקשורתית מבאישה שהחניקה את הדמוקרטיה הישראלית, רמסה את עקרון הפרדת הרשויות, ובסיכומו של דבר הפכה מרשות שופטת לרשות הממנה את עצמה למען מטרותיה, מחוקקת לעצמה חוקים על גבה ועל אפה וחמתה של הכנסת, מבטלת חוקים של הכנסת לפי ראות עיניה האידיאולוגיות, ואף נוטלת לעצמה סמכויות של רשות מבצעת, לית דין ולית דיין, משל היו שופטי בג”ץ אפיפיורים השואבים את כוחם מכוח עליון בלא שאיש הסמיכם ליטול כוח משחית זה ולעשות עמו ככל העולה על רוחם.

מדינת ישראל נולדה בחטא בעצם ימי הדמים של מלחמת השחרור, ה’ אייר תש”ח, והאסיפה המכוננת שאמורה הייתה לחוקק חוקה למדינת ישראל ולאחריה להתפזר ולערוך את הבחירות לכנסת הראשונה, עשתה “פוטש” והכריזה עצמה “ככנסת הראשונה”. וכך עבירה גוררת עבירה, ועל הפוטש הזה שלא תוקן מעולם, קמה כנסת ישראל לדורותיה, נציגת העם, שמעמדה הלך ונחלש עם השנים, וככל שחולשה זו התלוותה לתקשורת פוסט-ציונית מוטה וחסרת רסן, גבר מעמדו של בית המשפט העליון, עד שהגיע היום הרה הגורל בו מונה אהרון ברק לנשיאו. ומברק ועד אחריו לא קם משחית כמותו לעם ישראל, לצדק ולמשפט.

“חוקי יסוד” חוקקה הכנסת בהשראת עושי דברו של ברק בשמאל הקיצוני, תחליף מר כלענה לחוקה יהודית וציונית שהייתה צריכה להיווסד על בסיס מגילת העצמאות, יסוד חירותנו בעת החדשה. עגל זהב טמא ומושחת קם לה לאידיאולוגיה של אהרון ברק ועושי דברו: הדמוקרטיה כיסוד היסודות והערך העליון לקיומה של מדינת ישראל, ולאחריה (אם בכלל) הציונות והיהדות על ערכיה, עומק מחשבתה והמוסר האוניברסאלי שהיא נושאת בחובה.

ובידיו של אהרון ברק וממשיכי דרכו הפכה הדמוקרטיה הישראלית לזונה המוחזקת בידיהם, כמין עשתורת הנושאת אתנן זנונים כחלופת ערכי המוסר ונכסי צאן הברזל של מורשתנו, דם בניה ואדמת מולדתה.

הכיצד זה מרשה הכנסת לבג”ץ להתעלל ולהשפיל את הנציגים הנבחרים של עם ישראל, ולענות הן אחרי כל משוגותיו? הכיצד נדחקים החוצה שרי משפטים נאמנים לתפקידם כפרידמן ונאמן? הכיצד זה הפך חוק יסוד כבוד האדם וחירותו “יסוד החוקה” ותחליף למערכת חוקתית שלמה וסדורה שצריכה הייתה להיחקק על יסוד מגילת העצמאות? מי נתן לבית המשפט סמכות לבטל חוקים על בסיס כרעי התרנגולת של מה שקרוי “חוק יסוד כבוד האדם וחירותו”? האם חוק יסוד זה שריר וקיים בכלל, לאחר הדחייה שדחה בג”ץ את העתירות לפסלות חוק ההתנתקות? כאשר ארץ ישראל כולה הפכה למעשה בפסיקת ברק “למוחזקת בתפיסה לוחמתית”, כביכול? זאת כאשר ממשלת ישראל בחקיקת הכנסת בצעה נגד אלפי בני אדם פשעים מחרידים של גירוש, הגליה, שלילת רכוש, גזל, עושק, השפלה של הכבוד האנושי של בני אדם שהוגלו בכוח הזרוע; של אלימות בוטה ואכזרית של מיליציה צבאית משטרתית אלימה שמעשיה כונו במכבסת מילים: “פעולה בעלת רגישות ונחישות”; והיכן היה אותו בג”ץ ששלל מרבבות מפגינים את חופש התנועה לצורך הפגנה כנגד הגירוש במרחב גוש קטיף וצפון השומרון? באיזה סמכות, חוקית או משפטית התיר בג”ץ לשוטרי יס”מ, מג”ב חיילים ואנשי כוחות הביטחון האחרים לחסום את דרכם של המפגינים ולכולאם בניגוד לרצונם בכפר מימון?

איזו מדינה נוצרה לנו בימים אלה לאחר שבג”ץ התיר בעבר (ומתיר גם כיום) בהרכב חותמות הגומי של הנשיאה דורית בייניש, היתר לרצח יהודים בכביש 443? וכיצד זה הידיים שהתירו למחבלי החמאס לרצוח בכבישי הרצועה, יהודה ושומרון את היהודים, מפקירות גם עתה את חייהם של ההולכים לטבח בכביש הראשי לירושלים.

איזו דמוקרטיה סמרטוטית שלטת במדינת ישראל, כאשר ראש ממשלתנו מתבזה כנמושה מול פקידי הפרקליטות ושופטי בג”ץ? ראש ממשלה המבזה את שר המשפטים המנסה לעצור בידיו את נפילת סכר המערכת המשפטית המאיימת להטביענו בצונאמי של שחיתות המאמללת את חייו של האזרח הקטן; של מערכת הוצאה לפועל המשמשת כלי שרת בידיהם של בנקים רודפי בצע, העושקים באופן בלתי חוקי ובריבית קצוצה של אלפי אחוזים לשנה את החייבים הקטנים לבנקים? כאשר פושטי רגל עתירי ממון זוכים להגנתה של שופטת מחוזית בניגוד לכל כללי צדק והיגיון. של השלטון המקומי העוקף את מערכת המשפט ומטיל קנסות תעבורה כבדים, בניגוד לחוק הריבית והוצל”פ, וללא אישור ועדת החוקה של הכנסת? של מערכת הוצאה לפועל פרטית של כל עירייה לעצמה, השולחת בריונים לפרוץ לביתם של אזרחים ללא סמכות ובסיוע בתשלום מזומנים ע”י חלטורות של שוטרי משטרת ישראל להשלמת שכרם?

של בתי משפט לעניינים מקומיים, שמשכורת שופטיה באה מקופת העירייה, המהווה צד בתביעות נגד האזרח הקטן. של שופטים בשלום ובמחוזי העושים כמעלליה של הרשות השיפוטית העליונה, ופוסקים בניגוד לחוק ולדיני הראיות?

של שופט היושב בדין ופוסק לטובתה של רעייתו עורכת הדין. של לשכת עורכי הדין הנוטלת את רישיונם של עורכי דין המתקוממים נגד המערכת השופטת, ומקפחת את פרנסתם עד כדי פת לחם וירידה לרכושם עד כדי זריקתם לרחוב? ומדוע חוק יסוד חופש העיסוק נעצר כשמדובר בחוק לשכת עורכי הדין?

של תובעים ושופטים המענים את האזרח הקטן בעינויי דין מתמשכים שנים ארוכות? של מערכת המשפט הישראלית והפרקליטות שהסירו מזמן הגנתם מהאזרח הקטן, כמו מאלה שאינם נאמנים לאידיאולוגיה הפיראטית של בג”ץ ושל המזדנבים אחרי האידיאולוגיה שלו במערכת המשפט, התקשורת ורשויות הממשל.

ברית בלתי קדושה נחתמה בין מערכת המשפט והרשות המבצעת לבין התקשורת. זו מערכת משפט שבעולם הנאור היו מכנים אותה ללא כחל וסרק מערכת מושחתת ומנוונת הממאיסה עצמה על האזרחים וממררת את חייהם.

מספר אזרחים מהשורה מנסים להילחם במערכת זו ומלחמתם היא מלחמה נואשת וחסרת סיכוי בטחנות הרוח של בג”ץ. שני מבחנים העמיד עורך דין אמיץ מהעיר כפר סבא – דב אבן אור: השחיתות והעושק של בנקים ובעלי גוף אחרים בהוצאה לפועל, ואי החוקיות של הפעלת קנסות דרקוניים וגבייתם המנהלית ללא סמכות על ידי העיריות והמועצות המקומיות.

עתירות אזרחיות אלה, בהן היועץ משפטי לממשלה התייצב לצד העושקים, לצד פסיקת בג”ץ לטובת המחבלים ורוצחי אזרחי מדינת ישראל בכביש 443, יעמידו בזמן הקרוב את מערכת המשפט והצדק למבחן עליון. האם כדברי הנביאים למשפח והטיית דין או לצדק ויושר? ימים יגידו, אף כי מסלול נפילתה של המערכת המשפטית סלול וברור באין מי שיעצור את הרכבת הדוהרת לתהום.