פנייה לחברי ועדת האיתור: הפרופ’ דפנה ברק-ארז היא המועמדת הראוייה לתפקיד היועץ המשפטי לממשלה
פנייה לחברי ועדת האיתור: הפרופ’ דפנה ברק-ארז היא המועמדת הראוייה לתפקיד היועץ המשפטי לממשלה
|
מוצא מן הסבך
איני מכיר את הפרופ’ ברק-ארז, אבל ידוע לי עליה דבר אחד: היא ממוליכי ההתנגדות לדוקטרינת “הבטלות היחסית” – אותה רעה-חולה אשר לידתה בחטא, והגיע זמנה לעבור מן העולם.
שמחה ניר, עו”ד
18.11.2009
לכבוד
הפרופ’ אייל בנבנישתי, אוניברסיטת ת”א
עו’ד משה נסים, תל-אביב
חה”כ עו”ד יריב לוין, הכנסת, ירושלים
עו’ד אייל רוזובסקי, תל-אביב
נכבדי,
הנדון: הפרופ’ דפנה ברק-ארז לתפקיד היועץ המשפטי לממשלה
עוקב אני אחר המתחים בתוך ועדת האיתור לבחירת מועמדים לתפקיד היועץ המשפטי לממשלה, שאתם חברים בה, והרשו לי להציע לכם מוצא מן הסבך, מוצא אשר היו”ר שלכם, תיאודור אור, לא יוכל לסרב לו, אבל במאבקי-האגו (הלגיטימיים, לדעתי) אשר קיימים – אם אכן קיימים – ביניכם לבין אור זה ייראה כאילו אתם מכתיבים לו, ולא הוא לכם.
המועמדת אותה אני מציע היא הפרופ’ דפנה ברק-ארז, אשר, לפי הפרסומים, היא אחת מהמועמדים שהיו”ר אור תומך במועמדותה, ולכן הוא לא יוכל לסרב לה.
אקדים ואומר: איני מכיר את הפרופ’ ברק-ארז, ספק אם ראיתיה אי-פעם וכמעט שלא ידוע לי דבר על משנתה המשפטית, אבל ידוע לי עליה דבר אחד: היא ממוליכי ההתנגדות לדוקטרינת “הבטלות היחסית” – אותה רעה-חולה אשר לידתה בחטא, והגיע זמנה לעבור מן העולם.
אני מניח שהסוגיה הזאת אכן מוכרת לכם, אבל, למקרה של ספק, אני מזמינכם לקרוא את שני המאמרים האלה:
ואת המחזה הזה:
מוט הזמיר – מחזה דוקודרמה מטורף בעשר מערכות.
מחתוך הנחה שכל המועמדים הם ראויים, צריכה להיות למועמד שיגיע לקו-הגמר עם בשורה כלשהי, ולא ידוע על בשורה כלשהי שיש לאף מועמד אחר.
בחירתה של ברק-ארז היא, איפוא, בחירה עם בשורה, ובשורה ראוייה.
אבל גם ההנחה שכל המועמדים הם “ראויים” היא מפוקפקת מאוד, ואעמוד על שני מועמדים שהיו”ר אור תומך בהם.
האחד – השופט משה גל, מנהל בתי המשפט. האיש הזה פנה לאחרונה אל גוגל ישראל, והשפיע עליהם להוריד מהאינדקסים שלהם כמה אתרים אשר ידועים בביקורתם על המימסד המשפטי (כן, גם האתר שלי, האתר של קימקא). מר גל לא פנה אל גוגל כאדם פרטי, אלא כבעל עוצמה שלטונית, וגם אם טובתה של מערכת המשפט לנגד עיניו, היה עליו לפעול ברוח עקרונות חופש-הביטוי אשר נקבעו בפסיקה שלה, והכוונה היא, בראש ובראשונה, לבג”ץ גיורא סנש המפורסם, ובמיוחד לסע’ 25 בפסק דינו של הנשיא דאז, אהרן ברק, אשר אמר:
“מבחנה של האמת הוא בכוחה הפנימי לשכנע. הדרך להתמודד עם השקר אינה בהשתקתו אלא בהסברת האמת ובחינוך לה. כישלונו של השקר הוא בחשיפתו ולא בדיכויו (השווה ר’ כהן-אלמגור, גבולות הסובלנות והחירות 130 (1994)). המלחמה בשקר אינה בהגבלת החירות של דובר השקר, אלא בהגברת החירות של דובר האמת (ראה פרשת כהנא, בעמ’ 272). נצחונה של האמת יבוא מכוחה הפנימי, ומיכולתה להתגבר על השקר במאבק הרעיוני. אכן, הפילוסופיה של חירות הביטוי היא הפילוסופיה של חשיפת האמת. אמת זו תצמח מהתחרות בינה לבין השקר”.
אפשר היה לצפות ממנהל בתי המשפט שיכבד את פסיקותיה של המערכת אשר למענה הוא מוכן לשכב על הגדר, אבל השתקת הביקורת תוך ניצול מעמדו השלטוני אינה “נצחונה של האמת מכוחה הפנימי”, אלא הנצחת השקר ע”י פעולה כוחנית.
ניצול המעמד השלטוני הוא אותה שחיתות “רכה” אשר “דווקא היא מסכנת את החברה בישראל”, כפי שגורס הפרופ’ יצחק זמיר, ובחירתו של המושחת הזה תהווה סכנה של ממש לחופש-הביטוי במדינת ישראל.
השני – עו”ד שי ניצן, מפרקליטות המדינה, אשר יצא לו שם של מי שמוכן “למכור את האמא שלו” עבור “ניצחון ליטיגאנטי”. חפשו את הניצן הזה בגוגל, ותבינו בעצמכם.
בחירתה של ברק-ארז תסיר את מועמדותם של שתי חלאות-האדם שהזכרתי לעיל.
וכעת ל”כופתאות”: איך לתמרן את הדברים כך שהדבר לא ייחשב לניצחונו של אור, וכניעה שלכם.
הטקטיקה פשוטה: אתם באים לישיבה, ואומרים לו, במתואם: יש לך שתי דקות לקבל את הצעתנו, ולהודיע את זה לראש הממשלה ולשר המשפטים, בלי רגע-רגע ובלי התחמקויות והתחכמויות, ואם לא – אנחנו נגיב כך-וכך (אתם מספיק חכמים לדעת איזה “אקדח” להצמיד לו לרקה).
בברכה,
שמחה ניר, עו”ד