ב”ה

                                                               ח’ בטבת, ה’תנש”א

לעורך שלום,

במשך דורות טובחים הערבים ביהודים בארץ ישראל. הם שוחטים גברים, נשים, טף ויונקים, בודדים, קבוצות וקהילות שלמות. עם ישראל האמין כי כאשר תיכון מדינתו העצמאית ייפסקו מעשי הזוועה הערביים. התמימים לא לקחו בחשבון את המהרסים והמחריבים מתוכנו, המהלכים אימים על ממשלת ישראל, הנמנעת מלהגן על אזרחיה, ולא עוד, אלא, אוסרת עליהם להגן על עצמם. עם ישראל לא חזה, גם בסיוטיו, כי יישוב המולדת – הפיכת הר-טרשים קרח לישוב יהודי פורח – הוא בגדר “אלימות” (יעל אדמוני, ירושלים, 6.12.1991), המתירה את דמו. עם ישראל לא לקח בחשבון את הגייס החמישי השמאלי הדבק בכל מאודו במטרות הערבים ומעמיד את משאביו בכל התחומים לקידום הענין הערבי; את המחזאות, את הסיפורת, את החריזה, את ההפגנות ואת ה”אמנות”. “אמנים” ישראלים בחרו להציג בגרמניה(!), ברוסיה ובישראל תערוכה ובה, בין השאר, ציור של שתי גויות ערבים, שנורו בידי נערים יהודים, שהעדיפו בשלב מוקדם זה של חייהם, להיקרא לבית דין של מטה, ובלבד שתידחה, עד זיקנה, התייצבותם בפני בית-דין של מעלה. אחד, ארנון בן דוד, מציג תת-מקלע ומעליו הכתובית: “אמנות יהודית”. באנגלית, כמובן, כיאה ליצואן מצטיין.

מובן שהצגה מעוותת כזו קוממה יהודי-אמת, בעלי מוסר גבוה וחוש צדק מפותח, אשר נזעקו למחות. כנגדם יוצא חוצץ נציג הערב-רב, נתן זך (מעריב 13.12.1991) המכנה אותם “צבועים” ומטיח בהם מלים, כדלהלן: “כאילו בא מישהו ודרש מגויא הספרדי שצייר את זוועות המלחמות הנפוליוניות בספרד, שיצייר גם כמה צרפתים הרוגים ‘לשם איזון'”. מן המשפט ה”אינטליגנטי” הזה, אנו למדים אחת מן השתים, או, הצייר והפטריוט הספרדי, גויא, היה צרפתי, או שונאי ישראל, נתן זך וארנון בן-דוד הם ערבים… מה שברור לכל המבין את הנקרא הוא, כי השמאל איבד עם המצפון גם את המצפן, וימיו ספורים.

אשר לאמנות יהודית; חביבה עלי, עשרת מונים, זאת המתבטאת בתת-מקלע על זו המתבטאת בשלדים רבוצים על דרגשים צפופים באושוויץ, או במדוקרים, ירויים ומרוסקים ברחובות, בבתי ספר, בשווקים, במפעלים ובישובים בכל אתר בארץ ישראל.

חנה אייזנמן