ב”ה

                                                          ירושלים, י”ט באייר, התש”ס

שלום,

עצוב לראות את חיילי הצבא הבורח ביותר במזרח התיכון מסמנים באצבעותיהם את האות V, יעני – ניצחון. אתם יודעים, כמו מתיישבי הגולן היפים, שיברחו בעינים דומעות אך בראש זקוף. העצים מתים זקופים, אך לא כן בני אדם. אנו הושפלנו עד עפר. היינו לזוחלים. אכן, אם רצח העם היהודי הוא שלום, וקרבנות הרצח הזה הם קרבנות שלום, ונסיגה מן המולדת היא התקדמות… לשלום, אז זחילה בעפר היא זקיפות-קומה ותבוסה היא נצחון.

את זאת עשה לנו מנגנון שטיפת המח של התיקשורת הממלכתית בשירות האויב. יש להם שיטה; זו של היתום שרצח את הוריו ומבקש רחמים בדין כי הוא יתום…

עם שחרור יש”ע, הם מיהרו להודיע למרצחים כי לב ארצנו הם “שטחים כבושים”, שאותם יקבלו בחזרה. כך נתנו למרצחים הצדקה לכל מעשה נבלה עתידי, שיהיה “הוכחה לצורך בשלום”.

הם נמנעו ממכת-מנע, ערב מלחמת יום הכיפורים, והקריבו כאלפיים ושבע מאות בנים יקרים, כדי להוכיח לאנטישמיות הבינלאומית שאנו שוחרי שלום עד מוות. ואז הכריזו בחדוות נצחון, שאין צורך ב”שטחים”, שכן, אלו אינם מונעים אסון במלחמה…

הם כבלו את ידי צה”ל במלחמתו באינתיפאדה, במקביל הסיתו את הערבים נגד צה”ל ונגד המתנחלים, ואז ספרו לנו שאי אפשר לדכא “מרי אזרחי”, ויש להגיע להסכמים, כלומר, לויתור על נחלת אבותינו לטובת אספסוף רצחני.

הם טירפדו את מלחמת שלום-הגליל ב”ארבע מאות אלף” מפגינים נגד המדינה, בעיצומה של מלחמה, כבלו את ידי צה”ל ב“הבנות” והפכו את בנינו לבשר-תותחים, ואז הגירו דמעות-תנין על הנופלים, כאילו לא היתה זאת אשמתם, ודרשו לצאת מן הלבנון.

כאשר יפלו, ר”ל, חיילים ואזרחים, כולל תינוקות, בגבול מטולה ומנרה, הם ישלחו ארבעים אמהות להוציא אותנו מן הגליל.

הם הקריבו את רבין למען המטרה הקדושה של סתימת פי הימין, לקידום השלום, כמובן. ומאז הם רוקדים על דמו את מחול-השלום. שוב שופכות העינים דמעות-תנין על קרבנם, שעליו שפכו קיתונות של שופכין, בעודו בחיים, על שאינו זריז דיו בקידום השלום.

הם הרימו מאשפתות רב-מרצחים והקימו לו צבא ומדינה, כדי שיהיה להם לפני מי לזחול ולבקש הסכמה לכל תזוזה בארצנו.

הם מסוגלים לכל מעשה נבלה. אילו האזין והאמין לכך עם ישראל לפני שנים, כי אז לא הגענו אל פתחו של גיהנום.

חנה אייזנמן