דעתי בעניין המחיר שיש לשלם על פדיון שבויינו כבר גיליתי מזמן: בעניין שחרור אסירים תמורת אנשינו החיים אני נדיב מהממוצע, ואילו בעניין שחרור אסירים תמורת גופות אני נדיב בהרבה פחות מהממוצע.

ומה בדבר מידע על גורל שבויינו?

כעיקרון אני מוכן לתת חיים תמורת חיים, גופות תמורת גופות ומידע תמורת מידע, ואילו על הכמויות אני מוכן להתמקח, כאשר ברור שעמידה עקשנית על יחס 1:1 לא תניב שום פרי.

כמובן שכל העקרונות המנחים האלה כפופים לגמישות המתחייבת מעקרונות סחר-הסוסים המקובלים: כל אחד עושה את חישובי הכדאיות שלו, ומשתדל לתת כמה שפחות, ולקבל כמה שיותר.

כך, למשל, אם היינו נדרשים, תמורת מידע על גורל 1,000 (למשל) מחיילינו השבויים בידי האויב תמורת שחרורו של מחבל אחד, לא הייתי קופץ על רגלי האחוריות, למרות העיקרון האמור, ואילו לגבי כל האפשרויות אשר בין-לבין – עיין ערך “סחר סוסים”.

וזה מביא אותי אל השאלה בדבר עיסקת הקלטת האחרונה: תמורת קלטת בה מדבר גלעד שליט משחררת ישראל 20 אסירות אשר נשפטו למאסר על פעילות עויינת. האם הייתה זו עיסקה נבונה?

אתחיל במבט של זמן-אמת, כפי שהיה בתחילת כתיבתי את המאמר הזה (אבל בטרם הספיקותי להשלימו ולהעלותו לאתר): לדעתי הייתה זו עיסקה גרועה. ראשית – משום שאם מחזיקיו מוכנים למסור לנו קלטת ובה הקלטה של גלעד עצמו, חי ונושם, סימן שהוא חי ונושם, וקיבלנו את המידע הזה בחינם, במיוחד כאשר אנחנו יודעים שיש להם אינטרס לשמור מכל משמר על קלף-המיקוח הזה.

שנית, אם מחזיקיו של גלעד מוכנים לתת לנו הקלטה חיה, קרוב לוודאי שלהם-עצמם יש אינטרס בזה. איזה אינטרס? אולי כדי להראות לעולם שהם הומניים (במרכאות או בלעדיהן), ואולי כדי למשש את הדופק אצלנו, ולראות עד כמה אנחנו נתונים ל”כיפוף” בהמשך המו”ם על שחרורו של גלעד.

מה יכלו מחזיקיו של גלעד להציג לנו? הם יכלו להציג לנו גלעד מטופח-לתפארה, בחליפה ועניבה, כמו שעשו החיזבאללה עם אלחנן טננבאום, והם יכלו להציג לנו גלעד ממורטט, מוכה וחבול.

מה היינו עושים עם המידע הזה? אני לא יודע, אבל אתן רמז בהמשך.

האם אני עצמי, בתור מדינת ישראל, הייתי עושה את העיסקה הזאת? למרות שהמחיר לא היה יקר במיוחד (ככל הידוע – 20 אסירות השפוטות לתקופות קצרות, מתוך “מלאי” של 12,000 אסירים ואסירות אשר בידינו, זה לא ממש הרבה) נראה לי שלא הייתי הולך על זה.

מדוע מנהלי המו”מ עשוי את העיסקה הזאת?

הנימוקים שניתנו לציבור היו, בעיקרם, הצורך ב”צעדים בוני אמון”, בתור “שלב” בדרך לשחרורו של גלעד, אבל כאשר מנהלים סחר-סוסים, שאלות ה”אמון” אינה רלוואנטית. אני רוצה את גלעד בבית, ולא את ה”אמון”, אשר מעולם לא הרקיע שחקים בסכסוך המזרח-תיכוני.

לדעתי מנהלי המו”ם בצד הישראלי עשו לנו את העיסקה הזאת מתוך חולשה, בגלל לחצי המשפחה, ובמיוחד, ככל הנראה, כדי להצדיק את עצם קיומם. להפגין “פרפורמנס”.

לכן, כאמור, אני לא הייתי עושה את העיסקה הזאת.

וכעת, במבט שלאחר-מעשה: היום, כאשר אנחנו יודעים שגלעד בריא ושלם, אנחנו יכולים להתקשח, בידיעה כי הנחת-היסוד שלנו (שגלעד חי ובריא) אכן נכונה, ובתקווה שההתקשחות הזאת תחסוך לנו, בשלב הסופי, יותר מ-20 אסירות.

היום המאבק אינו על חייו של גלעד, אלא “רק” על חירותו. לא שאני מזלזל בחירותו של אדם, אלא שזה פחות קריטי, ופחות “מלחיץ”, אלא שהבעייה היא אחרת: כשם שאנחנו יכולים לפרש את המצב הנוכחי ככזה הפועל לטובתנו, גם הצד-שכנגד יכול לחשוב כך, ובמקביל להקשחת עמדתנו-אנו, יכול גם הוא להקשיח את עמדתו, שבעתיים. התוצאה הסופית תהיה שבמקום צעדים בוני-אמון קיבלנו צעדים בוני חשדנות.

האם, בראייה שלאחר-מעשה, הייתי מאשר את העיסקה? קרוב-לוודאי שכן, בגלל המידע המאפשר לנו להתקשח, ובגלל שבהיות המקרה הזה “גבולי”, ההתחשבות במשפחה יכולה להטות את הכף.

אבל אל תלחצו אותי לתת לכם תשובה לדבר אשר כבר נעשה, ואין להשיבו. בואו נחכה לגלעד, ואז כל אחד מאיתנו יוכל להגיד אם המחיר הכללי היה מוצדק, אם לאו.

_______________

עוד בנושא הזה:

גלעד שליט יצא להגן על בטחון המדינה, לא על האגו שלה

על פרשת גלעד שליט: מה הלאה?

קללת מאסרי-העולם ה”מצטברים”

על שחרור אסירים במסגרת הסדרים מדיניים – סדרת מאמרים

עתירה לבג”ץ נגד השימוש בחנינה ה”נשיאותית” למטרת מדיניות