ב”ה

                                                          ב”ה, כ”ז בטבת, תש”ן

                                                                 24 בינואר, 1990

לעורך הארץ שלום,

א. ארגמן (מכתבים, 24.1.1990) מסתמך על דבריו של השר גד יעקבי המטיל את אשמת מלחמת יום הכיפורים על ראש ממשלת ישראל דאז, הגב’ גולדה מאיר, “שהחמיצה ב-71-72 הזדמנות להשיג שלום עם מצרים”. הוא מאשים בכל המלחמות את ה“עיקשות וקשיחות העורף” שלנו; “הנה, היום שוב אותה עיקשות, היאחזות במטרה עליונה – כיבוש שטחים”.

לפני שמאשימים ומשמיצים יש להוכיח בקיאות בעובדות –

א. פשעם של גולדה מאיר וממשלתה לא היה בזה שהחמיצו, כביכול, “שלום” עם מצרים, גם היום הוא אינו קיים. הפשע שלא ייסלח של גולדה וממשלתה היתה ההתעלמות מן הסימנים למלחמה העומדת בפתח.

ב. לא מדובר ב”שטחים”, מדובר ביהודה, בשומרון ובחבל עזה, בארץ ישראל.

ג. הכיבוש, או נכון יותר, השחרור, כבר בוצע, כאשר עם ישראל השיב מלחמה ל”ירדן”, אשר תקפה במטרה להשמידנו. זאת לזכור – אז טרם היו בידינו חבלי יש”ע.

והפתרון – בהתאם למסורת הצעדות של עם ישראל וברוח שלום-עכשו – נשתתף כולנו בצעדה “מים אל ים”, אולם לא נעצור בהגיענו למים, אלא, נמשיך….

מעשה זה לא יביא קץ למלחמות במזרח התיכון, אך אנו, לפחות, לא נהיה מעורבים בהן.

                                                                           בכבוד רב

                                                                         חנה אייזנמן