למה נותר לקוות? דומה שבשילטון חבורת גנגסטרים. כשמדברים איתם יפה – הם אומרים מילות נימוס כמו “שיחות שלום”, “שתי מדינות” ומשרבבים, כדרך גנגסטרים כמה מילות איום המראות שהגנגסטר “מדבר איתך יפה” – אך שבפועל אל תצפה כאן לכלום מאחד כמוהו: “פרוז מוחלט”,  “שיקבלו את הציונות ושישירו התקווה”, “המשכת הבנייה” ו”ריבוי טיבעי” (ואף אחד לא מעז לומר: “שיתרבו באדמתם, ולא בקניין של מישהו אחר”). ואילו כשמספרים מעט על מעלליהם  הרעים (ד”וח השופט גולדסטון),  וקוראים אותם מעט לסדר ולמידות טובות (“איך אתם יכולים גם לדבר על מדינה פלשתינאית, ובו זמנית לבנות/לנגוס בשיטחה? עיצרו”), ומנסים להפוך את “שיחות השלום” למשהו ממשי במקום דיברי נימוסים של גנגסטרים  (הגבלת השיחות לשנתיים גג), אז מילות הנימוס מתחלפות בשליפת ציפורניים: “אתם רואים איך הוא מדבר אלי?” צווח הגנגסטר הניגזל.

ובמישור הפנימי, קיימים התבהמות וקהיון חושים בשיח הציבורי-תיקשורתי, בדומה לדיקטטורה, בה התקשורת עוסקת רק בטריבייה (טופז, אם מרעיבה, רציחות, גלעד) ובפסטיבלי פטריוטיזם מזוייף (הפיכת פרח טייס שמעולם לא השתתף בקרב לגיבור לאומי, כשניספה בתאונת האמונים השנייה שעשה).

את האקלים החברתי הנוקשה הכמו-פטריוטי בנה ברק במו ידיו מאז חזרתו מארה”ב. 

הוא מכריז ב-13 יוני 2004 על כוונתו לחזור לפוליטיקה הישראלית, לאחר שהניו-יורק-טיימס משחרר ידיעה ב-21 מרץ 2004, על חקירה הניפתחת כנגד ברק בנושא  הפסדי עתק של  תאגיד זכויות הפנסייה האמריקנית. ברק  יעץ לתאגיד להשקיע 125 מיליון דולר בחברת SCP שהוא אחד משותפיה הבכירים…

 
אקלים זה היכשיר את הקהל הישראלי לטבח לבנון ועזה (ברק על טבח עזה: “אנו מנצחים בים, באויר וביבשה”). המניפסט הנאציונאל-סוציאליסטי המתוקשר של יניב והספרי בחסות ארי שביט  הינו תעוד חשוב לתהליך הנימשך הזה, עליו מנצח אדם אחד. כוחו – יכולתו לשדר תכלית, ידיעת ”מה עושים” מושכלת ומפורטת כביכול ובעיקר, מעין מראית של תבונה כשהסביבה מלאה באנומייה, ריפיון ידיים או ססמאות אידאולוגיות מיושנות כמו של הליכוד או הימין הקיצוני. האחרונים אינם מושכים בעלי הון דינמיים ישראלים, ומקור כוחם – טייקונים אמריקנים כרון לאודר ותרומות פונדמנטליסטים מרצועת התנ”ך בארה”ב וחוגים רפובליקנים.

מיהם אותם חוגי הון דינמיים ישראלים?  (גוללו למעלה).

http://www.hagada.org.il/hagada/html/modules.php?name=News&file=article&thold=-1&mode=nested&order=0&sid=6994#65997

יש להדגיש שמדובר באקלים דינמי ומעצב, של הומוגניות מחליאה (ומות הפלורליזם האזרחי-תרבותי), וכי אין זה הימין המטורף בישראל או הימין-מרכז של הליכוד. ובעיקר – כי דברים כאלה אינם נוצרים מעצמם. עליהם מנצח אדם יחיד – אהוד ברק. כל זה הוא פרי הגותו. מפלגתו נחלשה, אך הוא עצמו הופך לדמות בונפרטיסטית משפיעה מאד בפוליטיקה הישראלית. אמנם, הוא תרץ את הצטרפותו לקואליצייה בהגנה על זכויות סוציאליות, אך איך הדבר מתיישב עם הנסיקה באבטלה, הנגיסה בשכר, ועליות מחירי המזון הבסיסי והדיור?

לפנינו במאמרי מ-2007 כל אותם יסודות בהם אנו פוגשים כרגע:

האם ישראל ערב דיקטטורה?

http://www.kibush.co.il/show_file.asp?num=22451

מִזְמוֹר מַנְהִיגוּת הָאִוֶּלֶת

בְּחִיל וְעָרְמָה נַמְתִינַה נַמְתִינַה,

עַד שֶׁתִּמָּצֵא פֹּה אֵיזוֹ קוֹמְבִּינָה

אֵין בָּנוּ מַעֲשִׂים, לֹא גְּאוֹן אֱנוֹשׁ לֹא לֵב,

רַק בַּתְּכָכִים, זִמַּת עַבְדוּת וָרִיק נִמְצָא מִשְׁעוֹל כּוֹזֵב

תֻּשְׁפַּל אֻמָּה, יֻרְכַּן כָּל גֵּו וְתוּשִׁיָּה תִּשְׁבֹּק

אַךְ אָנוּ נִצְפֶּה עוֹד, לְהִתְעוֹפֵף רָחוֹק.