כבוד הרב מיצר על שהשמאל נטל לעצמו את המונופול על יום הזיכרון ליצחק רבין ולנו לא השאיר חלק ונחלה בענין. אם כן, ברצוני להודיעו כי אם הותירו לי מקום באורגיית-רבין, הריני מפנה אותו לכל המעונין, במתנה גמורה.

ועכשו לענין – יום הזיכרון איננו ליצחק רבין, ששונאיו משמאל היו רבים משונאיו בימין, אלא, הוא יום זיכרון לרצח, המשמש מסך עשן בו מכסה השמאל על פשעיו נגד העם היהודי.

ה”ימין”, הלוא הוא עם ישראל, איננו יודע כלל לשנוא ומפטפט כל העת על אחדות-ישראל. אילו ידע לשנוא ולהשיב לרשעים כגמולם, לא היה ה“סזון” ורבין לא היה מבצע את הרצח המתועב באנשי האלטלנה. גם אסון אוסלו היה נמנע. השמאל היה מבין כי מלחמת אחים יכולה להיות דו-סיטרית ולא חד-צדדית, כשבצד האחד יש תותחים קדושים ומנגד רק דגלים לבנים, ורבין היה בורח מן היהודים כמו שברח מן הערבים.

השמאל אינו מסתפק ברצח איש אחד, אלא, מוביל עם שלם לשחיטה. השמאל היהודי, בארצו שלו, כשהוא פטור מטלאי צהוב ומתחום-המושב, קובע לעצמו תחום-מושב, כי נפשו הגלותית אינה יכולה לעכל ריבונות יהודית.

זה אותו שמאל שמסר אחים, שלחמו לעצמאות ישראל, לידי השליט הזר, משום שלא הצליח להשתחרר מנשמת המושקו הרוקד מה-יפית. זה אותו שמאל שעשה את הטבח באנשי האלטלנה. זה אותו רבין, שירה גם באנשים שניסו למלט את עצמם בשחיה בים, פשע מלחמה חמור על פי אמנת ז’נבה, זאת, כדי להבטיח את שלטון השמאל בישראל.

זה אותו שמאל, שלא הסתפק בהוצאת ילדיו שלו לשמד, אלא, הניח את ידיו הטמאות על ילדים ניצולי השואה ושלח אותם לקיבוציו ל“חינוך ציוני מחדש”. זה השמאל שגזל את ילדי עולי תימן ואחרים מחיק הוריהם ושלח אותם, כנ”ל, לקיבוציו.

ציון העובדות הנ”ל אסור, זו “הסתה”. גם החזרת הליכלוך שנשר מן הטפלון של רבין למקומו – על רבין – היתה “הסתה”, כמובן, ולא הליכלוך הטבעי של רבין.

ביום טבח אנשי האלטלנה היו צריכים רבין וחבר מרעיו ושולחיהם לעמוד בפני בית דין שדה, וזו היתה העת לסיום הקריירה שלהם. אולם הם הפכו למעמד השליט בארץ, המקיים את שבועתו: “עולם ישן עד היסוד נחריבה”. ועתה, הם קרובים מאי פעם למימוש חזונם.

רבין, האיש שברח מאש ערבית וירק אש על יהודים, היה ברבות הימים לרמטכ”ל, ש”עשה במכנסיים” ערב מלחמת-ששת-הימים (ראה- “לך שמים לך ארץ”, עייזר ויצמן), לשגריר, שלא ידע לקרוא את ברכות התורה, כאשר נקרא לעלות לתורה בבית כנסת בארה”ב, לשר בטחון שלא דיכא את האינתיפאדה ולראש ממשלה שהביא עלינו את הסכמי-אוסלו לרצח העם היהודי ולמסירת נחלת אבותיו לידי רוצחיו. אלה הן עובדות, לא הסתה!

רבין לחץ את ידיו של ערפאת, רוצח ילדים יהודים מדופלם, ואלמנתו העידה, בשביעות רצון, על הדמיון בין שני ה”אישים”.

זה האיש שהתיר את דמם של שני אחוזים מאזרחי המדינה, הנאמנים ביותר, האיש ש”ספד” לחיים מזרחי, הי”ד, כדלהלן: “הוא הלך לקנות ביצים בזול”…..

באותו מוצאי שבת, שחוללה באופן ממלכתי, כדי להביא אנשים לעצרת הסגידה לאפס הזה, היינו אנחנו ליד קברה של רחל אמנו. מצב הרוח היה קשה. ידעתי כי זו הפעם האחרונה שאני מבקרת שם, כי לא אלך לבית-לחם, עיר רות, בועז ודוד, שבשליטת הנאצים. לא אוכל לשאת את הבזיון הזה. ואכן, מאז לא בקרתי שם.

במשך שלושה ימים נהרו אלפי יהודים לקבר רחל, ביזמתם ובכוחות עצמם. אך התיקשורת בשירות ישמעאל לא מצאה בהם ענין.

כשהגענו הביתה, באותו מוצ”ש, לחץ בעלי על כפתור הטלויזיה והגענו בקפיצת הדרך לככר. כתבת הטלויזיה הציעה לנו בחגיגיות להתרשם בעצמנו ממספר המשתתפים בעצרת. ואז השמיעה לנו קטע מדברי האח הגדול. ורבין, דמות “ממלכתית” אפיינית, הכריז כי הוא מביא את ה”שלום” לאנשים שהגיעו לכיכר ולאלה שרצו להיות שם…

למירב הזוועה, הוא הביא את “השלום” על כל העם היושב בציון, ורבים יותר קרבנות “השלום” מאנשי שלומנו, מקרבנות “השלום” של “מחנה השלום”, המזמין את הרוצחים להספיד את קרבנותיהם. לרמת ההסתה הפרועה של השמאל נגד העם היהודי לא הגיע אפילו ה“שטירמר”. לא אבזבז כאן מקום בדוגמאות, אך אלה נאספו אצלי למכביר.

את רבין שלח השמאל לעמוד בראשו, דווקא בגלל היותו נמושה הניתן ללישה, ומשום שעם ישראל חשב שהוא מה שהוא מעולם לא היה. והוא עיצבן מאד את שולחיו, כאשר ניסה מידי פעם להיות עצמאי. איש לא אהב את האיש הזה.

מאז ימי בן גוריון, גולומב וגלילי, ועד היום, מוזן העם הזה בדיסאינפורמציה, על כן איננו יודע מי היה, באמת, יצחק רבין ולמה מסוגל השמאל. רק בני הנוער שטוף המח, שבוי “השלום”, שהפנים את האקסיומה – כי המלה “שלום” נעלה על כל ערך – מנאמנות לעם ולארץ ועד ל-“ונישמרתם לנפשותיכם”, מתאבלים באמת ובתמים על רצח ה“אבא של כולנו” ושל “השלום”.

אבל, כולנו אשמים! אנו צועדים את צעדת-המוות, תוך ניפנוף בדגל ה”דמוקרטיה”. דמם של כל היהודים שנטבחו במהלך “השלום” בראש כולנו. דם יהודים נשפך כמים ואנו משחקים ב”דמוקרטיה” וב”אחדות ישראל”, וכדי בזיון וקצף.

                                                                                         חנה אייזנמן