ב”ה

על כל פשעים תכסה “דמוקרטיה” (א)

למה אני נדרשת שוב לבן-גוריון? חיפשתי חומר רקע על אוריאל רייכמן ה”ציוני”, “דמוקרטי”, ומצאתי שהוא מרבה לצטט את בן-גוריון, שהיה גם הוא “ציוני”, סמל ה”דמוקרטיה” וגם סוציאליסט…, ובקיצור ציונל-סוציאליסט, משהו כמו הנציונל-סוציאליסטים. אז, כהקדמה לדברים שברצוני לכתוב בענין אוריאל רייכמן, אני מביאה שוב, מעט מזעיר בנושא שונא ישראל – דוד בן-גוריון.

 

להלן –

1. תרגום לעברית של מכתבו, באנגלית עילגת, של בן-גוריון לתואמו בשנאת ישראל, ארנסט בווין. כידוע, “הסוכנות היהודית” הוקמה על ידי שלטון המנדט הבריטי לייצג בפניו את הישוב היהודי בארץ ישראל. מובן מאליו שראשי “הסוכנות” היו ה”ציונים” – עבדיו הנרצעים של שלטון המנדט; מלשינים ומשתפי פעולה. מה שהכשיר אותם להיות כאלה היתה שנאת ישראל ה”סוציאליסטית” – האינטרסים האנטישמיים שהיו משותפים להם ולאימפריה הבריטית.

2. האמת על “הוד מעלתו” בווין בעתונו של בן-גוריון שלש שנים אחר-כך.

 

 

הסוכנות היהודית לפלשתינא

 

GREAT

RUSSELL

STREET 77

LONDON, W.C.1

 

 

 

 

להוד מעלתו, ארנסט בווין

משרד החוץ

ווייטצ’אפל, w.c.1

 

                                                                          14 בפברואר, 1947

 

 

 

 

מר בווין היקר,

 

 

בהתאם לבקשתך, אני מעלה על הכתב כמה מן ההצעות שהעליתי בשיחתנו ביום רביעי האחרון.

 

1. מדוע הסכם סופי הוא חיוני.

 

השלום במזרח התיכון, כפי שציינת בצדק, הוא אינטרס בריטי ראשון במעלה. יישוב סופי של בעיית פלשתינא יתרום במידה משמעותית לגיבוש השלום המתבקש. ללא הסכם סופי, יימשך בפלשתינא מצב של מתח, מאורעות, חוסר שקט, ואולי, אפילו, מלחמה, שיגרמו לזעזועים קשים במזרח התיכון.

 

2. הסדר אפשרי –

 

א.      פלשתינא כמדינה היהודית. אפשרות זו אינה מעשית, לרוע המזל, שכן, היהודים מהווים מיעוט.

 

…………………………………………………………………………………………………………………………………………………………………………………………………………………………………………………………………………………………………………………………………………

 

למרות ההתמרמרות על הספר-הלבן של 1939, קיימת בין היהודים לבין העם הבריטי ושאר העמים האנגלו-סכסיים בעולם אחדות אינטרסים ואידיאלים. אין זה רק ענין של אסירות תודה על הצהרת בלפור, או על היחס ליהודים במשך מאה השנים האחרונות. עצם הקיום וההישרדות של העם היהודים תלויים בכך – האם האידיאלים ודרך החיים הבריטיים – (נטיות ליברליות, סובלנות, חירות, התנהלות הוגנת ויחסי כבוד) – (באמצע המשפט הזה הלך בן-גוריון לאיבוד, ולא סיים אותו…)…

 

עם השאיפה לקיים יחסים ידידותיים עם השכנים, ערבים ותורכים, חשוב אף יותר, לשמור על קשרים עמוקים עם החברה המערבית כפי שהיא מיוצגת על ידי בריטניה.

 

תנועת “העבודה” היהודית היא הגורם הדומיננטי בפלשתינא. היא שותפה לרוב האידיאלים שעיצבו את ממשלת העבודה הבריטית, מאז היווסדה ועד ימים מודרניים אלה.

 

אנו רואים את שמירת מעמדה האיתן של בריטניה בעולם, ובפרט במקום בו אנו מתכוונים לבנות את עתידנו, כאינטרס חיוני שלנו. וכך, אכן, נראה את האינטרסים שלכם – כלכליים ופוליטיים.

 

הרשה לי, בהזדמנות זו, להביע את הערכתי הרבה לאדיבות ולסבלנות בהן האזנת לדברי בפגישתנו האחרונה.

 

שלך, בנאמנות

 

ד. בן-גוריון

 

 

 

בעתון הבית של בן-גוריון, “דבר”, ביום 6.4.1950 מופיעים הדברים הבאים:

 

 

המרצע בשקו של בווין.

 

נחתם ההסכם להסדר עניני הכספים שבין ישראל ובריטניה הגדולה. ראוי היה יום זה להיות יום-טוב לשואפי ההבנה ההדדית ושפור היחסים בין שני העמים. כי בהסכם זה בא לידי גלוי הרצון הטוב של שני הצדדים. סולקו הצידה התביעות המנופחות הקודמות של הבריטים, התביעה הבריטית העמדה על סכום המתקבל על הדעת. לישראל נתנה האפשרות לפרוע את חובה בדרך הנוחה לה. נסללה הדרך לטיפוח יחסי-כלכלה תקינים . אך לפתע קפץ על בעלי הרצון הטוב משני הצדדים רוגזו של שר החוץ הבריטי.

נאומו של בוין לא הניח שום ספק, שהוא ממשיך בטיפוח מדיניות-האיבה כלפי ישראל. בוין מקבל באהבה את ההפסד החמרי הגדול הנגרם לאנגליה על ידי עיראק ומצרים במניעת האספקה של הנפט לבתי הזיקוק שבחיפה, מפני שהוא רוצה לחזק את ידיהם של שונאי ישראל הקיצוניים שבארצות ערב.

קרוב לודאי שבוין פועל בהשפעת גורמים אי-רציונליים, שמדיניותו טבועה בחותם שנאתו החולנית לישראל, ושגם עוזריו במחלקה לעניני המזרח התיכון עודם חיים בעולם התמול ומצפים כמוהו ל”תיקון הטעות” של ההסטוריה.

עובדת היסוד במדיניותה של אנגליה במזרח התיכון כיום היא הכשרת התנאים הצבאיים והמדיניים להתקפה מחודשת של עמי ערב על ישראל. למטרה זאת מציידת אנגליה את עמי ערב בנשק חדיש – ובקצב של אספקה סדירה הגוברת והולכת. לא רבים יאמינו שיש “תכלית” בהכשרת עמי-ערב להתמודדות עם מעצמה אדירה. בוין מכשיר אותם למלחמה חדשה בישראל. יש להביא את דעת הקהל בכל ארצות התרבות לידי הכרה, שהמדיניות הבריטית למניעת שלום בין ישראל ועמי ערב, ובעיקר אספקת הנשק הבריטי לערבים, מקרבים את קץ השלום הנכסף. ואנו, אין לנו אלא להיגמל מכל שאננות ולהגביר ללא הרף את חסנה ואת בטחונה של מדינת ישראל – ובזאת נסכל את מזימות האויבים.

 

(“דבר השבוע”, 6.7.1950)

 

 

אז מה יש לנו פה?

 

בן-גוריון לא רצה מדינה יהודית ודמוקרטית; הוא שנא את היהדות, והדמוקרטיה, כידוע, היא אויבת הדיקטטורה, שלכמותה חתר בן-גוריון. ולהיות שליט יחיד הוא יכל רק כסוכן האימפריה הבריטית ותחת חסותה.

 

בהרצאתו ב-7 במאי, 1946 אומר האיש של בן-גוריון, ישראל גלילי: “הציונות לא בקשה להשיג על ידי מערכת פעולות אלה (תנועת המרי) את גירוש השלטון הבריטי ולא את כיבוש השלטון בידי היהודים… הציונות חזקה בדעתה, כי כוחנו קטן מכדי לאלץ שליטים להסתלק מכאן וכוחנו דל מדי כדי להחזיק בשלטון בארץ בלא הסכמה בינלאומית…” (“מי גרש את הבריטים מן הארץ”, פרופ’ יוסף נדבה).

 

בתחילה ניסה בן-גוריון את התרגיל הזה על האימפריה העותמאנית ודרש מן “הישוב” להתעתמן. אך זה לא הרשים את העותמאנים, ותכניתו של ד.ב.ג חלפה עם הגזירות על “הישוב”.

 

ואז הוא פנה לבריטניה, כשהוא מציע אתנן של הלשנות ומסירת אנשי אצ”ל ולח”י לידי הבריטים. גם בכך הוא נכשל. על אפו וחמתו גירשו “הפורשים” את הבריטים מארץ ישראל, וכמעט הצליחו להציל גם את ירושלים, אך בן-גוריון, במאמץ עילאי, בתוך זה – הטבעת ה“אלטלנה”, הצליח להפיל את ירושלים והר-הבית לידי הלגיון הערבי, לשמחת ליבם של הבריטים.

 

אלא, האידיוטים של האצ”ל ושל הלח”י, שגירשו את הבריטים מן הארץ וסללו את הדרך להקמת מדינה, ויתרו על זכות הבכורה לטובת הפושע, בן-גוריון, אף הציבו אולטימטום – אם בן-גוריון לא יכריז לאלתר על עצמאות מדינת היהודים, הם יעשו זאת. בן-גוריון, גבו אל הקיר, הכריז על המדינה שלו – האסון שלנו.

 

ברכות זרמו אל הנבל מכל העולם. כרגיל הוא זלל את פירות זיעת אפם ודמם של אחרים. כאשר נכשל, וזה היה שכיח ביותר, הוא מעולם לא היה אשם, כולם היו אשמים, רק לא הוא. לאחר שציווה על הטבח בדם קר באנשי ה“אלטלנה” ולהטבעת הנשק החיוני לשחרור ארץ ישראל, האשים את גלילי, שזה הטעה אותו באשר לכוונותיהם של בגין והאצ”ל….  

 

האנטישמיות של בוין היתה מן המפורסמות, מה שלא הפריע לבן-גוריון לפאר ולרומם אותו. הוא מזכיר את הספר-הלבן כלאחר יד. הפשעים של פרסום הספר-הלבן ויישומו על ידי בריטניה והמימסד הציוני, במסגרת “העליה הסלקטיבית”, לא היו פחותים מפשעי הנאצים!!! הספר פורסם ב-1939 במקביל לפתרון-הסופי לבעיית היהודים…. בריטניה, כמו גרמניה, כמו ארה”ב, כמו “הסוכנות היהודית”, היו שותפות מלאות בהשמדת יהדות אירופה!!!

 

לאור הנ”ל, אין זה מפתיע שאוריאל רייכמן, המרבה לצטט את בן גוריון, אינו רואה הבדל בין הפרטיזנים לנאצים, כדלהלן: “… “יש לומר בבהירות, שההבדל בין הקוראים לפעילות מצד מדינות אחרות נגד ישראל, לבין הקיצונים כמו נוער-הגבעות, איננו גדול….”