חוסן 15/07/2009 – כ”ג תמוז תשס”ט

דמוקרטיה היא שלטון העם למען העם ולאו דווקא של רעיון מסוים, של פרשנות מסוימת אלא של העם. כדי שדמוקרטיה תהיה אכן דמוקרטיה, כלומר תייצג את המיצוע הלא ברור והכללי מאד של רצון העם מתקיימת בו הפרדת רשויות בין הרשות השופטת, המבצעת והמחוקקת המאזנות ומפקחות אחת על רעותה. כן! מאזנות ומפקחות. שום דמוקרטיה לא יכולה להתקיים לאורך זמן אם אחת מהרשויות תתפתח באופן עצמאי, בלתי תלוי בזולתה ובלתי תלוי לחלוטין במושג העמום “רצון העם”. זה נכון גם לגבי הרשות השופטת. אין דבר כזה בדמוקרטיה, כפי שנשיא בית המשפט העליון אהרון ברק מנסה לשכנענו,  רשות הממנה את עצמה, מתפתחת ומחליטה בהתאם להיגיון הפנימי שלה ומתוך חוסר תלות מוחלטת ברשויות האחרות וב”רצון העם”. שהרי החוק, לטוב ולרע, זה מערכת הכללים שאנחנו, בני האדם, קבענו לעצמנו לנהוג לפיהם. לכן אין באף דמוקרטיה גוף, ולו אחד, הממנה את עצמו או שיש לו השפעה אולטימטיבית על מינוי עצמו, למעט כמובן בית המשפט העליון הישראלי בתקופת אהרון ברק.

אין אף מדינה דמוקרטית שבה הרשות המחוקקת והרשות המבצעת אינן מעורבות באופן מכריע במינוי הרשות השופטת. הרי הן, הרשויות המחוקקת והמבצעת, בדמוקרטיות, מייצגות הלך רוח כללי ותרבותי של העם אותו הם מייצגים בזמן נתון. העובדה שלהן ההשפעה המכרעת במינוי שופטים יוצרת את הקשר המתמשך וארוך הטווח בין השינויים והלכי הרוח בחברה לבין הרשות השופטת. אם לא היה מתקיים הקשר הזה בית המשפט היה חדל מלהיות כלי של העם למען העם. אכן, ברוב הדמוקרטיות קיים גוף משפטי עליון המוסמך לבטל, בתנאים מסוימים, חוקים שנחקקו על ידי נציגי העם – הפרלמנט. אלא שאין אף דמוקרטיה שאין לפוליטיקאים השפעה מכרעת במינוי אותם שופטים. דמוקרטיה לא יכולה לדור בכפיפה ולאורך זמן עם מי ששם את עצמו מעל לעם, גם אם הוא חושב, כפי שלא מעט עריצים האמינו בסתר ליבם, שפעולתם כולה מכוונת לטובת העם.

אהרון ברק מרבה לדבר על דמוקרטיה וסכנה לדמוקרטיה ואת עצמו כשומר הסף שלה, תפקיד שהוא נטל לעצמו יש מאין, למרות שבית המשפט העליון אמור להיות שומר החוק בלבד. באף תחום לא יישם הנשיא ברק את הכללים הבסיסיים של דמוקרטיה ברשות השופטת שתחתיו שהם חופש הדעה והמחשבה ושקיפות כלפי כל. שופטים נבחרו לתפקידם, רק אם לא הייתה להם השקפה הסותרת את תפישתו הבסיסית לגבי מהות הרשות השופטת. דיוני הוועדה למינוי שופטים חסויים, קידום שופטים היה תלוי בו. ביקורת על בית המשפט העליון נהפכה לעבירה על החוק, תהליך שהוא החל, וביקורת עניינית ככל שתהא נחשבה, לפגיעה בדמוקרטיה וחתירה תחת “שלטו החוק”. סוג טיעונים דמגוגיים המתאים לדיקטטורה צבאית המתרצת את עצמה ב”ביטחון המדינה”. מי שחשבו אחרת תויגו כתופעה שלילית – “הפרידמניזם” כמשל. 

יתר על כן, אהרון ברק, בבואו להסביר מדוע אסור לפוליטיקאים, בשם הדמוקרטיה כמובן, להיות מעורבים בתהליך בחירת השופטים, הרבה לצייר את המערכת הפוליטית כנגועה בטומאה. אהרון ברק, באופן שיטתי ובניגוד מוחלט למקובל בכל הדמוקרטיות האחרות, כרסם בעקביות בלגיטימיות של המערכת הפוליטית לקבל הכרעות במדינת ישראל היות והיא מושחת מעצם הווייתה. לאהרון ברק חלק נכבד בערעור הלגיטימיות הפוליטית של ההנהגה בישראל, כל הנהגה.

תקצר היריעה מלתאר את ההתדרדרות החמורה במערכת המשפט ביכולתה להגיש סעד משפטי בענייני היום יום.  משפטים פשוטים שנגררים שנים על גבי שנים. בית המשפט העליון שמקדיש את זמנו לדיון אין סופי בשרשרת העתירות שמגישים בעלי האמצעים אולמרט, קצב ונוספים, (לאחרונה הטריח העבריין פריניאן את בית המשפט העליון בסוגיה מדוע לא יוכל לעבוד במטבח הכלא משל אין שום ערכאה אחרת שיכולה לדון בסוגיה לבד משופטי העליון). לעומת זאת סוגיות של מהות תקועות שנים רבות תוך גרימת נזק כלכלי ונפשי לעותרים באשר הם.  אין לאהרון ברק במה להשתבח באשר לאיכות השרות שבתי המשפט נותנים לא לשועי ארץ נשיאים וראשי ממשלות אלא לאזרחים מהשורה. כל המדדים מראים על ירידה מתמשכת במעמד בית המשפט העליון בציבור הישראלי.

אהרון ברק לעולם לא היה דמוקרט, מגן הדמוקרטיה כפי שהוא מתיימר להיות. הוא היה טכנוקרט משפטי, אמנם מעולה אבל עדיין טכנוקרט, בז להמון, בז שלטון הרוב, לפוליטיקאים וכל מה שקשור בהם ובמשתמע לפרלמנט הישראלי. יתכן שאהרון ברק באמת מאמין שהוא שומר על הדמוקרטיה – בפועל אין בינו לדמוקרטיה הרבה מהמשותף.