משך שנים חשדתי באהרן ברק. מהר מדי הוא טיפס מן הקתדרה בפקולטה למשפטים בהר הצופים למעמד של שליט-על בישראל, שפסק בכל עניין – גם במה שלא הבין בעליל כהוא-זה. ובעיקר, הוא מנע ממי שאינם אנשי שלומו מינוי בבית-המשפט העליון (ואולי גם בערכאות נמוכות ממנו. מחכה לחשיפת הפרוטוקולים של דיוני הוועדה למינוי שופטים, שבמדינה הדמוקרטית היחידה במזרח התיכון, כמובן, חסויים – מפחד פן יבין הציבור איזה קרקס מתנהל שם).

יתר על כן, סביב ברק – “ה-נ-ש-י-א”, קראו לו מלקקי פנכתו, וחיכו למוצא פיו, שירעף עליהם כאגלי טל בבוקרו של יום שרב – נוצרה כת של מאמינים, שאינה מביישת שום גורו בהתלהבותה. כמעט קיצצו את שיער ראשם, וקלעו את גבותיהם, שייצבעו סגול מנומר בוורוד לקולו המונוטוני של תוף, הקורא לקרנפים לכנוס אל מנהיגם.

צריך להודות, היו מעטים, שלא סגדו לברק הפרופסור, אך מול אימת הכת לא היה להם אומץ להתכתש עם הגורו. בשקט הם ניתחו את עיוותי דבריו ואת רעיונות ההבל, שפיזר על כל גבעה רמה. אלה היו “מתוסכלים”, “הזויים”, “שוליים”, או סתם ימניים קיצוניים.

עד שעלה הראיון במפלסו, ועל הבימה הנאותה של עוכרי ישראל מהקרן לישראל חדשה / הקרן החדשה לישראל, הסיר הגורו את כפפותיו, והנה מאחורי מסכת הכבשה התמימה מסתתרים טלפיו של חזיר יבלות מאיים.

להוותנו, כל מי שנהם בסתר על מחשבותיו המעוותות של “שודד-הים המשפטי” (כהגדרתו המבריקה של פרופ’ פוזנר האמריקני), יכול לזקוף ראש בגאווה, “אמרנו לכם!”

*

השבוע נחשף עוד צדיק מקצועי בערוותו. שבוע רע מאוד היה לל”ו צדיקינו …

מפעל הפיס החליט לבטל את פסק השופטים בתחרות “פרס ספיר” להעניק את הפרס לאלון חילו, מחבר אחוזת דג’אני, כיוון שהיו נגועים בניגוד אינטרסים, ולא הודיעו על הקשרים בין יוסף (הצדיק) שריד לבין עורכת הספר, שהיא במקרה אחייניתו, ובין הצדיק הכפרי הידוע לבין ההוצאה, שבמקרה הוציאה לאור את ספרו האחרון.

איננו צריכים להיות קנטרניים, כיוון שהצדיק הכפרי כבר הודיע, שאין שום קשר בין קרבת הדם וקרבת הכיס לבין החלטותיו. והרי לפי פסק-דין של בית-המשפט העליון, אם שופט אומר, שאין סיבה לפוסלו – אינו פסול – למרות שהאדם הסביר היה זוקף שתי אזניים, שתי גבות ואולי גם יותר לנוכח הפלפול המתוחכם, שאינו מסבר שום אוזן.

“מהחלטת בית המשפט עולה כי אין בפירוט הקשר, הלכאורי, של השופט או של מי מבני משפחתו לנוגעים בדבר, ואף לא בהצטברותם, כדי לבסס קיומו של עניין אישי לשופט בתוצאות ההליך” – כותבת דורית ביניש בפסק-דין בסוף החודש הקודם (ע”א 7496/08 מוטי שופו ואחרים נגד העמותה למען הזקן אופקים).

אכן צודקים מי שהפנו את אלון חילו לבג”ץ. הוא כבר טיהר צדיקים גדולים ממנו, והכשירם לקבל את פרס ישראל בעודו פוסל בשל אותם הטעמים מי שאינם נושאים תעודת צדיק. כנאמר אצלנו, צדק צריך להיראות ולא רק להיעשות, ואבוי למדינה, שתכשיל את צדיקיה, ותפסול אותם. בעיקר, כשזרזיר המתניים גייס את עטו והשחיזו כדי להשמיץ בריש גלי את ההתיישבות היהודית, נשמת אפה של הציונות.

כאן, כמובן, אתמה כיצד מאז המהפך בשנת 1977 מקבלים את כל הפרסים הגרועים והבוטים בעוכרי ישראל? ואילו לסופר רב-מכר בכל העולם כמו אפרים קישון נתנו רק פרס על מפעל חיים? איפה נמצאו שרי החינוך? הרי לא כולם היו ממפלגת הצדיקים של יוסף ואחיו, אלא שזו פרשה עגומה של אי-ידיעה של חכמת השלטון. לפיכך, מוצפים תלמידינו בתעמולה אנטישמית ואנטי-ציונית בחסות משרד החינוך, עד כי לא ידעו את ההבדל בין ארור המן לבין ברוך מרדכי.