ירושלים, ו’ בחשון, התשנ”ה
                                                                                      11 באוקטובר, 1994

לעורך שלום,

רבין וכריסטופר “מגנים” (את הרצח בנחלת שבעה). רבין אינו כואב, איננו כועס, הוא מגנה… רבין וכריסטופר, שני זרים בארץ נכריה. עוזי ברעם, ב”חמש אחרי החדשות” ברדיו (10.10.1994), אומר בשלווה אולימפית, כי תגובה צמודה לאירוע איננה שקולה, והוא איננו חושב, כי בגלל אירוע כזה יש לשנות את הקו. באותה שעה, ממש, בטלויזיה, אומר השר אפרים סנה, כי אסור להגיב בעוד המת מוטל לפנינו. במשך כל שנות הקטל הם מחכימים אותנו באמרי שפר כאלה. אך, מה נעשה, ועוד בטרם קברנו את המת האחד, כבר מוטל אחיו לפנינו? אז, פשוט, אין תגובה! מלאך המוות הערבי ממשיך לתבוע את הקרבנות היהודיים של תהליך “שלום עכשיו”. אוזי ברעם השלוו, הבוחן כליות ולב, מאבחן “היסטריה” אצל יהודי כואב מכפר סבא, השואל מה עוד צריך לקרות כדי שעוזי וחבריו יגידו – טעינו.

אחי היקר מכפר סבא, הם אינם טועים. הם ממלאים כל תג בדוקטרינה שלהם. הם הוציאו את עצמם, זה כבר, מכלל ישראל. הדם היהודי הנשפך אינו נוגע להם כלל. זה גורלו של היהודי וזה מה שמגיע לו. הם הטמיעו בתוכם את האנטישמיות. ראה באיזו עצמה הם נלחמים בנאמני העם והארץ, ובאיזו תאווה הם מושיטים לאויב רצחני את צווארנו לשחיטה. איפה יש עוד עם, שהביס את הקמים עליו להשמידו, המחזיר את המצב לקדמותו ונותן להם הזדמנות נוספת? איזה עם בעולם מחזק בארצו מיעוט, בני אומה אדירה שניסתה לכבוש בכח הזרוע את הארץ, הופך אותם ל”עם” בעל זכויות שוות, אם לא רבות יותר משלו, במולדתו, מפציר בהם לקבל אותה ומגייס את כל העולם לסייע להם? ובאותה שעה, ממש, ממשיכים אלה לטבוח בו וזורים לגיבוי ולצידוקים מצד הבוגדים, עוזי ברעם וחבר מרעיו בממשלה. באיזה שלב בחייהם איבדו אלה את הלב היהודי שלהם? או, אולי, הם נולדו בלעדיו…

                                                                                                        חנה אייזנמן