ב”ה                         

                                        לא נשכח ולא נסלח!

על כלבים ואנשים

עבור כמה יפי נפש בישראל, שעסוקים בעצמם, בהנאותיהם האישיות ובחיות המחמד שלהם – קדושת החתול גוברת על קדושת האדם

קלמן ליבסקינד

30/10/2005 10:04 

 אלפי האזרחים שנעקרו מבתיהם בגוש קטיף לפני כחודשיים ממשיכים להסתובב כפליטים בכל רחבי הארץ. הם מפוזרים באולפנות, בפנימיות לילדים, במעונות לסטודנטים, במבני תעשייה, בבתי מלון ובאכסניות. מתרגלים בעל כורחם להידחס עם טפם לחדרים קטנים ולקרוואנים, עוברים מדיור זמני אחד למשנהו, מניידים את ילדיהם מבית ספר לבית ספר, גוררים ברחבי הארץ את מתיהם ומתקשים להחליט היכן קובר את הוריו מי שלא יודע היכן יגור מחר, מחפשים בגיל מתקדם פרנסה ומשלימים עם העובדה שלמרות הכל, דעת הקהל לא נוטה להם רגע אחד של חסד ולא מתעניינת בצרותיהם.

אם לא די לאנשים האומללים הללו בכל זה, הרי שמפעם לפעם הם מוצאים את עצמם על לוח המטרה, סופגים חצי ביקורת משוננים. פעם זה על השהות המתמשכת שלהם בבתי המלון, פעם על הפיצויים שהם עתידים לקבל.

מאחורי אחד ממסעות ההסתה המכוערים במיוחד המתנהל באחרונה כנגד העקורים, עומדים כמה יפי נפש, שמחבבים מאד בעלי חיים ומחבבים קצת פחות בני אדם. לפני מספר שבועות היה זה אודי רן, עורך הירחון “טבע הדברים”. רן, שהתחבר לחזירון-ים אחד הרבה יותר ממה שהצליח להתחבר לעשרת אלפי אנשים שנזרקו מבתיהם, מצא את מי שחרב עליהם ביתם ראויים להתקפת זעם מעל דפי עיתונו. “חיילי צה”ל נכנסו לבית ריק שכמעט הכל הוצא ממנו פרט לקירות ולכלוב שרקנים (חזירוני-ים, ק”ל)”, כתב, “ואלמלא הגיעו החיילים, היו השרקנים מתים מוות של ייסורים (. . .) הגיע הזמן שילמדו שבעלי חיים הם לא חפץ שניתן להשאיר אותו מאחור יחד עם העצים והבית המיועד להריסה”.

לא גופתה של הילדה טל שורשן ז”ל שהוצאה מקברה הטריד את מנוחתו של רן. לא עשרות חממות שנאלצו המתיישבים להותיר אחריהם לבוזזים הפלשתינים הפריעו את שנתו של איש הטבע ההומני הזה. גם לא המוני המובטלים החדשים, וודאי שלא בתי כנסת שחרבו. אתם הבנתם את זה, תושבי נווה-דקלים? נכון שהרסו לכם את הבית, נכון שדחפו אתכם בבהילות לאוטובוסים והכריחו אתכם להותיר מאחור מפעל חיים, נכון שלא הספקתם לקחת הכל ונכון שאתם גרים היום בחדר וחצי עם ילדיכם, אבל לא יכולתם להעלות איתכם להסעה האחרונה גם את החזירונים? רק על הילדים שלכם אתם חושבים, פרזיטים שכמותכם?

                                 לא נשכח ולא נסלח   

אלא שאודי רן לא לבד. אחריו פתחה לאחרונה פה מכוער בשם הכלבים גם השחקנית חני נחמיאס. “לאנשים שהשאירו את כל חייהם מאחור לא היתה הזכות להפקיר עוד יצור חי וחסר אונים רק כי חייהם נהרסו. מאחורי כל זוג עיניים של יצור הולך על ארבע יש נשמה ונפש, בדיוק כמו לבני אדם”, כתבה לצופה שמתחה עליה ביקורת. “לך סידרו מלון, אכסניה, קרוואן, אוכל, מיטה, מים – מי דאג לחיות שננטשו?”.

 קדושת החתול  

 העליהום הזה, הנתמך באתרי אינטרנט שונים וקונה לו אחיזה, מכוער במיוחד כשברור מאיזה פלח בדיוק באוכלוסיה הישראלית הוא מגיע. הוא מגיע מכיוונו של ציבור גדל והולך בישראל שעסוק בעצמו, בהנאותיו האישיות ובחיות המחמד שלו. הוא שונא את כל מי שלא נראה כמוהו וחושב כמוהו ולא אפה מעולם עוגה שלא אכל אותה בעצמו.

הוא לא הגיע אל מפוני נצר-חזני, שישנו באוהלים על הדשא ליד רכבת צפון בתל-אביב כדי להזמין אותם למקלחת חמה, אחרי שעזבו את ביתם וחדלו להיות “מתנחלים”. הוא לא הגיע למפוני עצמונה בפנימייה בשעלבים כדי להציע להם עזרה בכביסה למרות ש”שבו” אל תחומי הקו הירוק. הוא לא מצא לנכון ליטול חלק בלוויה ההמונית לעשרות מתי גוש קטיף שהוצאו מקבריהם, ולא הציע כתף חמה, תומכת ואוהבת לאחיו ואחיותיו שחרב עליהם עולמם.

     את מעט החום שנותר בו הוא מעדיף להרעיף על כלבים, על חתולים ועל חזירוני-ים. וכן, אם יצטרכו אותו בכל זאת בצונאמי בתאילנד, בהוריקן בניו-אורלינס או בעצומה עבור גורי הכלבים מאוזבקיסטן, הוא יהיה הראשון להתייצב.

כל חברה צריכה להעריך את מי שמצליחים להתרומם מטרדות היומיום הפרטיות שלהם כדי לסייע לאחר. יהיה זה ילדו החולה של האויב, יהיה זה החתול המיילל. אלא שההערכה הזו חייבת להסתיים בדיוק במקום שבו הפעילות הזו דוחקת הצדה את האינסטינקט הבסיסי התובע ממך להושיט יד ראשונה לאחיך הנמצא בצרה, או במקום שבו קדושת החתול מקדימה את קדושת האדם.