יש לא מעטים שרצונם  שהתקשורת רק תשבח את מדינת ישראל ותדווח בלעדית על הישגים מרוממי לב. עם כל הסימפטיה לסנטימנטים האלה, הרי מה שהם  מציעים מקובל רק במדינות טוטליטריות אך לא בדמוקרטיה. בדמוקרטיה יש מקום חשוב לביקורת.

 

ביקורת – אין זה תפקידה לעסוק ללא הרף בתשבוחות נילהבות למדיניות הננקטת ולקובעי המדיניות – הפוליטיקאים; ולחילופין – לפקידים וראשי הצבא המבצעים מדיניות זאת. אלא, תפקיד הביקורת החופשית הוא להצביע על ליקויים, בעייתיות, קלקולים בחברה, במדיניות וברשויות המבצעות.

 

לא יתכן שיפור ללא הצבעה על בעיות. חולקי שבחים עשויים, אמנם לא ברצונם בהכרח, לסייע להמשך הקילקולים, השחיתות, הפשיעה הכלכלית, מדיניות ביטחונית ומדיניות חוץ אסוניות המוליכות להרפתקנות, לסיבוך לדורות במלחמות מיותרות חסרות מוצא ובפשעי מלחמה הגורמות לנידוייה של המדינה בעולם; לבזבוז ענק ועודף של כספים המוזרמים לגורמי הצבא והשכבה החברתית הכרוכה בהם תוך מניעתם מפיתוח חברתי, מדעי, טכנולוגי, חינוכי, שיפור מצב העניים ועוד.

 

אמנם, אפשר לאמר כי למדינה יש מוסדות ביקורת כגון מבקר המדינה, ואף לצבא יש מוסדות בקרה כגון הפרקליטות הצבאית ועוד. אלא שהבעייה היא שאין זאת ביקורת חופשית של גוף בלתי תלוי, אלא ה”מבקרים” הללו הם למעשה פקידים התלויים לחלוטין בפרנסתם וברווחת משפחתם באנשים אותם הם מבקרים…

 

תפקיד העיתונות הוא ביקורת, אבל בישראל, אליה וקוץ בה, שכן העיתונות בישראל תכופות מדבררת את הפוליטיקאים ואת נושאי התפקידים הציבוריים במדינה ואת ראשי הצבא, במקום לבקר אותם. לכן חשובה ביתר שאת בישראל ביקורת לא תלוייה שאינה קשורה בטבורה בעיתונות הממסדית.

 

בנושא ההטפה לשבחנות,  נפוצה הראייה הרואה בכינון מדינת ישראל הישג שאין שני לו בעולם. אלא שעצם הקמת מדינה אינה עניין יוצא דופן, מדינות חדשות רבות הוקמו במאה האחרונה בעולם השלישי, הן ילידיות והן קולוניאליסטיות. מעניינת דווקא הסתאבות  ישראל – וראשונה לה הפשיעה הכלכלית והשחיתות המוגדרת על ידי הבנק העולמי כגבוהה במערב, וכך על פי מדדי שחיתות נוספים.

 

מועטה המודעות הממשית כאן לתרבות זכויות האדם  – דבר המתבטא בשוק העבודה, בסחר בבני אדם, בפערים הכלכליים הגבוהים בעולם, בהדרת הפלשתינאים מזכויות, משאבים ועבודות בעלות סטטוס, בצד הדרה כלפי אוכלוסיות נוספות. הדבר נעוץ באופייה המאיין של ההתיישבות כאן: אין זאת גישת ניצול קולוניאליסטי קלאסית, אלא גישת משחק סך 0, לפיו לנו יש זכאות לכאורה כלפי קנייניו הטריטוריאלים של עם אחר, תוך הדרתו ונישולו המוחלט מקנייניו ולצד האחר אין כל זכאות, לכאורה.

זאת גישה קולקטיביסטית, המעניקה זכאות כזאת לקולקטיב כמו לאומי, ולכן אין בישראל מודעות לזכויות אדם אינדיוידואליות. המבנה המאיין הזה מסביר את מעשי טבח עזה ולבנון, שהרי אם “לנו יש זכאות מוחלטת ” – הרי כל התקוממות כנגד זכאות קולקטיבית כזאת ניתפסת כדבר שיש למחצו באכזריות. המבנה המאיין הזה בתצורות שונות מפעפע ומופעל בנוסף כלפי שכבות שונות בישראל עצמה, תוך הדרה, העתרת עוני ושלילה משתוללת ודיפוזית (מכל הבא ליד) של  זכויות אדם למעשה, בידי שכבה אליטיסטית שעניינה הוא תפיסת נכסים בכוח תוך תצורות חטפנות קולקטיביסטיות הדוחות במהותן כל הכרה בזכויות אדם אינדיוידואליות ואניברסליות. דווקא רטוריקה כמו נאורה היא שאיפשרה לכמו-שמאל הממסדי כאן לעמוד מאחורי האיון הזה, הנאכבה, הפקעת הקרקעות של הממשל הצבאי בשנות ה-50, ההתנחלות בשטחים שתחילתה בישראל גלילי ודומיו, מלחמת לבנון השנייה ועזה, כולל המצור, מלחמת סיני הקולוניאליסטית ועקשות דיין וגולדה על שטחים “הטובים משלום” שהביאו למלחמת יום כיפור. חשוב להדגיש כי הפרת  זכויות האדם בישראל אינן רק כלפי הפלשתינאים והבדואים או עובדים זרים, אלא מתבטאות גם בתצורות דיכוי כלכליות עריצות, המתבטאות בפשיעה כלכלית רבת עצימות, המדורגת במקום ראשון במערב.

 

 

ממסד מאיין מתבטא בבירוקרטיזצייה עריצה, שרירותית, מתישה ושוחקת של הקיום האזרחי. קיימות לגישתי 2 תצורות בירוקרטיות: שרות אזרחי רציונלי, מהסוג שאיפיין מקס ובר, ובירוקרטיה רצחנית ברוחה המקרבנת את גורמי הייצרנות באומה. היסטורית, בחברות שונות, כמו טיבט או מלכות האינקה, תפקידה הדומיננטי של הבירוקרטיה היה נוהלים קפדניים של הליכי הקרבת קורבנות אדם.

 

זהו למעשה מקורה הארכאי של הבירוקרטיה בתקופות טרום הציויליזצייה – אכיפת תקנות מדוקדקות במסכת כמו-ריטואלית הערוכה בקפידה בכל פרט ופרט – כשמבחינה פונקציונלית הדבר נועד להשליט שלטון אימים של השמאן השבטי וחבורתו, תוך זריעת אימים מחרון אפם של אלי-דמים. זאת כשהקרבת קורבנות אדם לא נועדה רק לשכך את זעמם של אותם אלי-דמים זועמים, אלא בעיקר, להשמיד אנשים יצירתיים בעלי רוח חופשית או להכרית כל אקלים של טוהר רוחני (כמו במקרה של הקרבת בתולות צעירות ותמות) למטרת סלוק כל אפשרות של אקלים ערכי ורוחני הנוגד את השילטון הרצחני, העריץ והשרירותי.

 

בתקופות הווצרות הציויליזציות העתיקות תועלה דקדקנות זאת למטרת קידום ושמירת הסדר החברתי-כלכלי, למשל האדמיניסטרצייה המצרית או הסינית הקדומות. אלא שעדיין עד תקופות מאוחרות בחברות ממורכזות-כוח, נעשה שימוש בבירוקרטייה כבדה ושוחקת למטרת התשת ושחיקת ההמונים המנושלים מכוח, בשרות הנצחת מוקדי כוח כלכלי-ופוליטי מצומצמים בהיקף ריבודם האנושי (אוליגארכיים), ממורכזים וחסרי ביזור. 

 

עם התעצמות הקפיטליזם במאה ה-17 והתגברות השיתוף בהוויה החברתית-כלכלית  של המונים שקודם לכן היו חסרי כל כוח ממשי, הלכה ונוצרה אותה בירוקרטיה מהטיפוס הרציונלי יחד עם הרציונליות של האתיקה הפרוטסטנטית/קפיטליסטית המוצגות בעבודותיו של הסוציולוג מקס וובר בסוף המאה ה-19.

 

יש עם זאת להזכיר, כי בסדר האזרחי והמשפטי הרומי, כבר היו קיימות מתקופת הרפובליקה בירוקרטיה ואדמיניסטרציה נאורות יחסית ורציונליות, עד תקופת הקיסר דיוקלטיאנוס במאה השלישית – שבה האדמיניסטרציה הרומית כבר הפכה לדספוטית ומושחתת, דבר שסייע בעקיפין לעליית הנצרות ברומא מעט מאוחר יותר, בתקופת הקיסר קונסטנטינוס, כיסוד רוחני של טוהר הנוגד את אוירת הסאוב האזרחי ושחיתות הרוח שהתפשטה באימפריה.

 

וכך איפוא, האדמיניסטרציה הסטליניסטית שקטלה – 30 -20 מליון ברחבי אוקראינה ורוסיה תוך שימוש בהליכים בירוקרטים מדוקדקים ומוקפדים, היתה בירוקרטיה אכזרית מהטיפוס המקרבן. כבר לאון טרוצקי היצביע בשלב מוקדם יחסית על בעייתיות התעצמות בירוקרטיה זאת בספרו “המהפכה שניבגדה”.

 

ההליכים הבירוקרטיים המוקפדים של הפקעות קרקעות בדואים בנגב או אדמה פלשתינית, כמו גם ההתעללות הבירוקרטית ב”יהודים כשרים” בצד התעמרות בפלשתינאים ישראלים,  בישראל בגבולות 67  וכמובן ההתעמרות במחסומים בשטחי הגדה – היא במהותה בירוקרטייה מהטיפוס הזה.

 

להלן עדות אופיינית אודות ריטואלים בירוקרטיים דקדקניים של קירבון ונישול:  הפקעות אדמה שרירותיות ביישוב הבדואי תראבין א-סאנע:

“ומה עושים בכל זאת עם מחצית כפר שנשאר על גדרות עומר? הורסים להם את הבתים, ומשאירים אותם ללא כלום. פשוט כלום. הרי את השטח אחר כך ימכרו בכ-200 אלף דולר לחלקה בעיירה היפהפיה עומר. ופיני בדש דואג לעשות את פעולת ההרס כמו שצריך, כפי שאמר איש מהכפר היום “הם עושים את זה חוקי”: הגישו לכל ראש בית בכפר מעטפה עם כ-30 עמודים של טפסים משפטיים, תצלומים של הבתים, צווי הריסה של בית משפט אשר הונפקו על ידי עיריית עומר, כל מה שצריך. אבל אפילו פה הבדואים מקבלים טיפול אחר: בכל טופס כתוב “מדינת ישראל נגד… לא ידוע”.

מתוך “צווי הריסה ל-75 הבתים של תראבין א-סאנע”, הגדה השמאלית

http://www.hagada.org.il/hagada/html/modules.php?name=News&file=article&sid=5090

 

ניתן איפוא לראות כאן, בבירוקרטיזציה הפוגענית כלפי הקיום האזרחי,  שורשים של יסוד אטאויסטי של קירבון, שכן בולט כאן מימד של חוסר רציונליות, על גבול חוסר השפיות. דומה שבישראל מתופעלות תצורות בירוקרטיות פוגעניות אלה, מהטיפוס המקרבן, הן “פנימית” כלפי שכבות מעוטות משאבים של עובדים, נכים, נשים במצוקה, זקנים ואף ניצולי שואה תשושים, והן “חיצונית” כלפי אוכלוסיית פליטים מנושלת והפלשתינאים בכלל.

כאמור, יש בכך מימד של אי-שפיות, טרוף  בעל מצג של רציונליות, שכן מצטייר כאן בעליל סרח-עודף של אובדן גבולות, הרבה מעבר למתחייב ממדיניות כלכלית-חברתית נאו-ליברלית למשל כפי ששררה במערב טרם המשבר. בנאו-ליברליזם הצרוף כפי ששרר באנגליה, גרמניה או אירלנד, עדיין היתה מידה של איזון ושיקול דעת, בכך שהתקיימה מדיניות של משא ומתן עם העובדים, בכך שהוזרם סעד לשכבות מצוקה, בכך שהחינוך, אף הגבוה, היה במימון המדינה.  ומה שחשוב במיוחד, בכך שגם אז לא פגעו בטבואים ובנושאי ליבה חברתיים מסורתיים –  חינוך, מידה של הגנה על זקנים, נשים חד הוריות, נכים. בישראל מאידך שררה ושוררת הקצנה משונה, בדמות פגיעה עודפת בטאבואים כאלה.  והרי טרוף מוזר זה בלט בחודשיים האחרונים, ודווקא בתקופה בה קיימת בעולם התנערות כוללת מהנאו-ליברליזם על השואות החברתיות שהמיט: זאת,  הן בעצם הרגרסייה של פגיעות מחודשות במעמד העובדים – מגמה המנוגדת למגמה העולמית כיום. ובעיקר – דיבוק השיגעון המשונה  של פגיעה מחודשת באותם טאבואים – קיצוץ נוסף בסעד לנכים וזקנים, בצד מגמה בימים האחרונים להעלאת המע”מ על פירות וירקות – הפוגעת בעיקר בבריאותם של שכבות מצוקה  http://www.hagada.org.il/hagada/html/modules.php?name=News&file=article&sid=6744