חוסן – 25/05/2009 א’ בסיון תשס”ט

מאז עלה ברק אובמה לשלטון בארה”ב ניכרת התעוררות בקרב גורמים בשמאל הישראלי שהנה, סוף סוף, בא משהוא מבחוץ שיתכן ויאכוף על ישראל את תפיסות השמאל ויביא, במהרה בימינו, לשלום החמקמק בינינו לפלשתינים. אין המאמר עוסק בסוגיה המוסרית של ריבונות התהליך הדמוקרטי הישראלי על תהליך קבלת ההחלטות בישראל ובכמיהה,  הפעם משמאל, לאיש חזק שיבוא ויעשה סדר, אלא למשמעות המעורבות האמריקאית כפי שהסתבר בחמישים השנים האחרונות ולאיכות תהליך קבלת ההחלטות שלהם – לא שלנו.

בשנות השישים ניהלה ארה”ב מלחמת חורמה מדרום וויטנאם נגד צפונה. מכוני המחקר והחשיבה בארה”ב הגו את תיאוריית “הדומינו” לפיה בריה”מ אורגת מאחורי הקלעים מסע השתלטות עולמי. כשתיפול דרום וויטנאם יפלו אחריה כל מדינות דרום אסיה מאינדונזיה והפיליפינים ועד בורמה. לכן אין לאפשר לדרום וויטנאם ליפול בכל מחיר. כשנפלה לבסוף וויטנאם, ב 1974, כשבריה”מ עדיין בשיא כוחה, הסתבר שלתיאוריה שנהגתה על ידי טובי המוחות בארה”ב לא הייתה שום אחיזה במציאות. לוויטנאם הייתה יריבות עם סין, קשריה עם בריה”מ היו רופפים למדי ומוגבלים לסיוע צבאי וכלכלי ושום תהליך דומינו לא התרחש. את מחיר הקיבעון האמריקאי  שילמו 4 מיליון ווייטנאמים.  בהתחשב באוכלוסיית וויטנאם ב 1974, כ 40 מיליון, סבלה האוכלוסייה הוויטנאמית במלחמה יותר מאוכלוסיית פולין הפולנית תחת הכיבוש הנאצי. בניגוד לגרמנים ארה”ב לא עשתה חשבון נפש עד היום אלא עם עצמה, לא עם מה שהיא עוללה לעם הוויטנאמי.

תחת אותו קיבעון של השתלטות קומוניסטית הפילה ארה”ב ב 1973 את הנשיא הנבחר הקומוניסטי של צילה, סלבדור איינדה, והשליטה, שוב בשם החופש, השלום והקדמה,  את גנרל אוגוסטו פינושה שהשליט דיקטטורה אכזרית. לפחות 30 אלף ציליאנים הוצאו להורג בעינויים, חלקם הושלכו חיים ממטוסים בלב האוקיינוס, כדי לעצור את התפשטות “הקומוניזם” לחצר האחורית של אמריקה. זאת למרות שהחצר האחורית הזו מצויה 12,000 ק”מ מארה”ב. 200 אלף נוספים נמלטו מהמדינה.

מאז כישלון “מפרץ החזירים” בקובה ב 1962 הטילה ארה”ב חרם כלכלי ומדיני על קובה. אמנם ב 1961 ניסתה קובה להקים בסיסים של טילים גרעיניים רוסיים על אדמתה שאכן היוו איום חמור על ארה”ב. יחד עם זאת מאז אמצע שנות השמונים והתפוררות בריה”מ, זה מעל ל 20 שנה,  קובה לא איימה ולא מסוגלת לאיים על איש. אין שום הסבר הגיוני להטיל משטר כפיה של עוני ונחשלות כלכלית על קובה. תהליך הבחינה וקבלת ההחלטות בארה”ב, שיש בארץ המתפעלים ממנו, לא הצליח עד היום לגבור על תחושת העלבון האמריקאית ממפרץ החזירים, אפילו לא בימי ג’ימי קרטר.

בשנת 1978 החליט הנשיא ג’ימי קרטר, נשיא ארה”ב, שהשאה של איראן אינו שוחר זכויות אדם מספיק לטעמו. אגב גם השאה הגיע לשלטון בחסות ארה”ב ובמהפכת נגד מבוימת בידי הסי.אי.אי ב 1953.  יותר מכל גורם אחר הביא ג’ימי קרטר  לשיתוק משטר השאה ולהעלאת משטר האייתולות באיראן. למרות שמשטר השאה היה אכזרי ודיקטטורי לכל דבר האפיל עליו משטר האייתולות באכזריות ובהיקף ההוצאות להורג. מאז התמוטט הסדר הפוליטי במפרץ  הערבי/פרסי פרצו בו שלש מלחמות גדולות. במלחמת אירן-עיראק בשנים 1979-1988,   תוצאה ישירה ממהפכת חומייני,  נהרגו מעל למיליון בני אדם בשני הצדדים.

במלחמת כוויית ב 1991 עודדו האמריקאים את השיעים בעיראק למרוד בסדאם חוסיין לאחר שהעריכו בהערכת יתר מוגזמת את כוחו. משהובס סדאם ניזכר מי שניזכר בפנטגון שהשיעים עלולים בכלל להיות בני ברית לאיראן. בטווח המשקפות והתותחים של צבא ארה”ב אפשרה ארה”ב לצבא סדאם המובס להשתלח בשיעים ולדכא את המרד. 200 אלף שיעים נטבחו על ידי סדאם ב 1991.  במלחמת עיראק האחרונה מ 2003 – תוצאה מאוחרת מהכאוס הפוליטי שג’ימי קרטר חולל במזה”ת ב 1978, נהרגו עוד לפחות 135 אלף עיראקים. הסוף של הסגה העיראקית לא ברור אבל ברור שיהיו עוד קורבנות רבים והחשש למלחמה מזרח תיכונית בין שיעים לסונים, בצל מטריה גרעינית איראנית, תלוי ועומד באוויר כל הזמן.  

בשנת 1979 השתלטה תנועה שמאלנית, הסינדיניסטים, על ניקרגואה והדיחה את הרודן בחסדי ארה”ב, אנסטסיו סומוסה. בהתאם לקיבעון האנטי קומוניסטי הקימה ארה”ב תנועת “התנגדות” – הקונטרס, צבא שכירי חרב ופורעי חוק, שמשימתו הייתה להפיל את הסינדיניסטים ולהחזיר “דמוקרטיה” למדינה. 160 אלף מבני ניקרגואה שילמו, כמקובל, את קיבעון החשש הקומוניסטי וגחמת הקונטרס בניקרגואה. כיום משלמים תושבי אפגניסטן ופקיסטן, בעשרות אלפיהם את מחיר “השלום האמריקאי”.   

למרות שהסכם אוסלו מנע מהחמאס השתתפות בבחירות ברשות אכפה קונדוליסה רייס על אריק שרון את השתתפות החמאס בבחירות ינואר 2006. הגחמה האמריקאית הזו שמה למעשה לאל כל סיכוי לממשלה פלשתינית יציבה שעשויה, בצורה כל שהיא, להשלים עם ישראל וקץ לסיכויי השלום בדורנו. תושבי עזה ותושבי ישראל משלמים יום יום ושעה שעה את מחיר ההסדר הכפוי האמריקאי. מדובר סך הכול ברשימה חלקית.

תהליך קבלת ההחלטות בארה”ב הוא אמנם מסודר ומובנה אבל התוצאה עלובה למדי. המחשבה האמריקאית תופסת את העולם בשחור ולבן וממעיטה לזהות את גווני הביניים. ארה”ב משוכנעת שהערכים האמריקאים טבועים בכל אדם, אם רק תשכיל ארה”ב לשחרר אותו מכבלי העריצות, ותמיד תמיד היא בוחנת אותם מתוך ראיה צרה של האינטרסים האמריקאים לשעתם בלבד. אם אכן הייתה מידה של “הומנייות” לשמה  במדיניות האמריקאית הם היו שולחים מזמן איזו חטיבה “לשחרר” את זימבבווה, למשל, מרעב ומוות במגפות תחת רודנותו המופרעת של רוברט מוגבה ולא היא.

אין כמעט דוגמה ב 40 השנים האחרונות שמעורבות כפויה אמריקאית אכן הביאה לפתרון של שלום ולישוב סכסוכים. ההפך הוא הנכון היא הביאה על פי רוב להעמקת משברים, לשפך דמים קשה ולערעור היציבות הפוליטית – פקיסטן, אפגניסטן, עיראק, עזה והבחירות ברשות כמשל.

כמעט כל מדיניות החוץ של ארה”ב היום מתמודדת עם הבעיות שארה”ב עצמה יצרה לעצמה בקוצר ראותה. עיראק, אפגניסטן והטאליבן, שהוקם ב 1987 בסיוע הדוק של הסי.אי.אי בשיתוף עם המודיעין הפקיסטני כדי להילחם ברוסים באפגניסטן. איראן, החשש להתגברות התפוצה של הנשק הגרעיני באיראן ופקיסטן והשבר בין הפת”ח לחמאס בחברה הפלשתינית.

מי שתומך בכפיה אמריקאית בסכסוך מוטב שילמד את תולדות המעורבות האמריקאית בעולם בחמישים השנים האחרונות. מסתבר שהדרך לגיהינום אכן מלאה בכוונות טובות.

דני רשף