כמאמרים אחרים בעת האחרונה, גם הנוכחי עוסק באובאמה, אבל ההתפתחות בה אעסוק הפעם איננה באשמתו. זה נחת עליו מבלי שתהיה לו אפשרות לעשות מה שהוא חיובי בנידון, והוא נמצא במילכוד ממנו אין מוצא.

בעקבות פרישת אחד משופטי בית הדין העליון, התפנה מקום אותו אובאמה צריך למלא. מינוי שופטים, בכל הרמות אבל במיוחד בבית המשפט העליון, הוא האמצעי בה’ הידיעה שיש לנשיא להביא לשינוי ממשי ולהטביע את חותמו על החברה האמריקאית. זה אמצעי שחשיבותו עולה בהרבה על הליכי החקיקה. שופטים מתמנים לכל החיים, לא ניתן לפטר אותם, ואין גיל חובה בו עליהם לפרוש. נשיא מסיים את כהונתו אחרי ארבע, או לכל היותר אחרי שמונה, שנים, שופטים מכהנים עשרות שנים אחרי שהנשיא שמינה אותם נעלם בדפי ההיסטוריה.

להוותו, בנסיבות הנוכחיות לאובאמה לא תהיה ברירה אלא למנות לבית המשפט העליון נמושה. בנסיבות הנוכחיות הוספת התואר “עליון” לכל מי שייבחר למלא את המקום שהתפנה בבית המשפט העליון תהיה לעג לרש, אם אובאמה יצליח להעביר מועמד שיתקרב לרמה האינטלקטואלית/משפטית של השופט הפורש, דייויד סוטר (David Souter), שהיה שופט בינוני לכל הדעות, זה יהיה רק בזכות המזל. אין כמעט סיכוי שזה יקרה. הסיכוי שהוא יוכל להעביר מועמד שהוא קליבר רציני מנקודת מבט אינטלקטואלית/משפטית – תשכחו מזה.

אין לזה שום קשר לדעותיו הפוליטיות ו/או להשקפת עולמו של המועמד שייבחר בנושאים חברתיים, כלכליים ומדיניים, וגם לא לאלו של אובאמה. זו תוצאה אומללה של הפוליטיקה התקינה (Political Correctness) שהשתלטה על החיים הציבוריים כאן ואוכלת כל חלקה טובה בחברה האמריקאית.

כדאי לסקור איך הדברים התגלגלו למצב הנוכחי. בניגוד לישראל, בארה”ב אין למערכת המשפט כל מעורבות בהליכי מינוי השופטים (כל מה שאומר כאן יתייחס אך ורק למינוי שופטים פדראליים. מערכות המשפט של המדינות השונות מתנהלות לפי כללים שונים, וישנם הבדלים משמעותיים בין המדינות). מינוי השופטים הוא בסמכותו הבלעדית של הנשיא, וכמו מינויים אחרים לתפקידי מפתח, כל מינוי חייב לקבל את אישור הסנאט. האישור ניתן אחרי שימוע שהמועמד עובר בוועדת הסנאט לחוק ומשפט (לבית הנבחרים אין כל תפקיד בתהליך).

התהליך הזה התנהל על מי מנוחות לאורך מרבית ההיסטוריה של ארה”ב. היו נשיאים שלא זכו למנות אף שופט במהלך כהונתם, והיו נשיאים שיצא להם למנות שניים, שלושה ואפילו ארבעה שופטים. החריג היחיד היה במהלך כהונתו השניה של רוזוולט. בבית המשפט העליון היה רוב לצד השמרני (זו היתה תוצאה של העובדה שלמעט וודרו ווילסון, כל הנשיאים שכיהנו אחרי מלחמת האזרחים היו רפובליקניים), ורבות מיוזמות החקיקה של רוזוולט נפסלו ע”י בית המשפט העליון. אחרי תקופת הכהונה הראשונה בה בית המשפט העליון האכיל את רוזוולט הרבה קש, הוא החליט לתפוס יוזמה. מאחר ולא היתה לו דרך לשנות ההרכב של בית המשפט, רוזוולט יזם חקיקה שהגדילה את מספר השופטים משבעה לתשעה. זה נתן לו את האפשרות למנות שני שופטים חדשים אותם הוא בחר בהתאם.

עד לעבר הלא רחוק המערכת התנהלה ע”פ כללים לא כתובים ששני הצדדים הקפידו לשמור עליהם. זה היה מובן מאליו שזכותו של נשיא היא לבחור במועמדים שהשקפת עולמם זהה או קרובה לשלו. במהלך השימוע בסנאט, השקפת עולמו של המועמד ודעותיו הפוליטיות כלל לא היו נושא לדיון שהתמקד כולו בכישוריו של המועמד בתחומי החוק והמשפט. זה איפשר למנות לבית המשפט קליברים בעלי שיעור קומה. לא תמיד מינו את הטובים ביותר, אבל כל אלה שנבחרו היו משכמם ומעלה, הרבה מעל לממוצע.

התפנית חלה לקראת סוף שנות השמונים, בתקופת כהונתו של רייגאן. הוא בחר בשופט בשם רוברט בורק למלא מקום שהתפנה בבית המשפט. השופט שאת מקומו בורק היה אמור למלא היה בעל דעות ליברליות, בעוד שבורק היה ידוע כבעל דעות שמרניות קיצוניות בכל מה שנוגע לציות ולפרשנות של החוקה. תשאלו איך אפשר לדעת? זה די פשוט. בארה”ב שופטים ברמה של מועמדות לבית המשפט העליון עוסקים בדרך כלל במיגוון של פעילויות – כתיבת מאמרים, חוות דעת, ספרים וכיוצא באלה, ומגלים מעורבות בחיי הציבור יותר ממה שמקובל בארץ. למועמדים כאלה יש לפיכך רקורד אותו ניתן לבדוק. הבעיה היא שרקורד מראה את העבר, אבל הוא איננו מבטיח שכך גם יהיה בעתיד. ה”פיספוס” הידוע ביותר הוא ארל וורן שמונה לנשיא בית המשפט העליון ע”י אייזנהאואר מתוך בטחון שמדובר באדם בעל דעות שמרניות, והתגלה בדיעבד כאחד השופטים הליבראליים ביותר בהיסטוריה. גם על השופט הפורש היום, דייויד סוטר, שמונה ע”י הנשיא בוש (האב) חשבו שהוא שמרני והוא התגלה כבעל דעות ליבראליות.

רוברט בורק היה משפטן מזהיר ולא ניתן היה למצוא כל דופי בכישוריו המשפטיים, אבל הדמוקרטים בסנאט החליטו לשבור את הכלים ולמנוע את המינוי. היו להם הרבה חשבונות עם רייגאן (היחס והדעות של האליטה הליבראלית והדמוקרטים לרייגאן לא היו שונים ממה שהנשיא בוש (הבן) זכה וזוכה לו בימים אלה), והם לא היו מוכנים להשלים עם שופט כמו בורק. מה שהדמוקרטים עשו לבורק היה חסר תקדים והביא ליצירת פועל חדש בשפה האנגלית – הביטוי To Bork someone משמעותו לעשות רצח אופי (זה מזכיר את הפועל “לגמוז” בשפה העברית, שאפריים קישון גזר משמו של אפריים גמזו, המבקר האומנותי של עיתון “הארץ” בשנים הראשונות אחרי קום המדינה). המינוי של בורק לא עבר, ועל בוש האב שהחליף את רייגאן היה למצוא מועמד אחר.

בוש חיפש מועמד בעל דעות שמרניות, אבל כדי להמנע מ”בורקיזציה” חוזרת הוא החליט לחפש מועמד פחות קונטרוברסיאלי. על מנת לאתר מועמד כזה היה צריך למצוא מי שהוא שאין לו רקורד, או מי שהוא עם רקורד דל שלא יכול להזיק. התוצאה היתה הורדת הרמה – המועמד שנבחר, דייויד סוטר, היה מועמד חיוור ביותר, שופט בינוני וחסר כל שם בעולם המשפט. למפח נפשו של בוש, סוטר שינה את עורו אחרי שנכנס לבית המשפט העליון בו הוא הצטרף לגוש הליבראלי.

בשנה שאחרי כן בוש היה צריך למצוא מועמד למלא עוד מקום שהתפנה בבית המשפט העליון. בהברקה של הרגע בוש ניסה לעקוף את ההתנגדות הצפויה של הדמוקרטים ובחר מועמד כושי – קלרנס תומס. מאחר והשופט שאת מקומו היה צריך למלא היה ג”כ כושי, הבחירה נראתה טבעית והוא הניח שהדמוקרטים יתקשו לצאת נגד מועמד שחור. תגובת הדמוקרטים לבחירה הזאת עלתה על כל מה שהם עשו לבורק. העובדה שבוש הצליח לאתר מועמד שחור בעל רמה הולמת ובעל דעות שמרניות גרמה לדמוקרטים לאבד את כל המעצורים, ובראשותו של אדוארד קנדי הם העבירו את תומס שבעה מדורי גהינום. מה שהם עשו לתומס היה לינץ’ אינטלקטואלי. אין מילה אחרת. הפעם זה לא עזר להם, הנשיא והרפובליקנים התעקשו והמועמדות אושרה בסופו של דבר, אבל נותרו משקעים מרים.

עכשיו הגיע תורו של קלינטון. המועמדת שלו לבית המשפט העליון, רות בדר גינסבורג, היתה ידועה כבעלות עמדות ליבראליות קיצוניות. בין השאר היה לה עבר של פעילות עשירה באירגון
ACLU עובדה שלא “הוסיפה” לה בעיני השמרנים. הרפובליקנים לא החזירו לדמוקרטים במטבע שלהם, השימוע התנהל ע”פ הכללים המקובלים והמינוי אושר ללא כל בעיות.

הגיע תורו של בוש הבן. הוא מינה שני שופטים עליונים חדשים, אחד מהם לתפקיד הנשיא. הדמוקרטים חזרו לסורם וניסו, ללא הצלחה הפעם, להכניס מקלות בגלגלים. הם אפילו ניסו פיליבסטר במקרה אחד (מה שלא מפריע להם לטעון היום ש”הדמוקרטים אף פעם לא עשו פיליבסטר נגד מינוי של שופטים”). דיאנה פיינשטיין, הסנאטורית הדמוקרטית מקליפורניה, נמקה את התנגדותה בכך ש”קתולי לא יכול לכהן כשופט ללא משוא פנים”. מעבר לעובדה שזה נוגד בפרוש את החוקה, מעניין לדעת מה היא תאמר כאשר מי שהוא בעתיד ישתמש בנימוק ש”יהודי לא יכול לכהן כשופט ללא משוא פנים”.

עכשיו מגיע תורו של אובאמה. הוא לא הותיר מקום לספק באשר לסוג השופטים שהוא מעדיף. הגישה של פרשנות יצירתית של החוקה, גישה שהיא הציר המרכזי בהשקפת העולם הליבראלית, מקובלת עליו. הוא איננו רואה פגם ב”חקיקה מכס השופט” על מנת להבטיח “צדק חברתי”. לרוע מזלו את היחס ליבראלים/שמרנים בהרכב בית המשפט המינוי החדש לא יוכל לשנות, כי סוטר, השופט הפורש, שייך לגוש הליבראלי.

יש על אובאמה לחצים מכל הכיוונים לבחור מועמד שיענה על הדרישה ל”מיגוון” (Diversity) בהרכב בית המשפט. אלה דורשים אישה, אחרים רוצים שחור, וישנם המעדיפים היספאני, הועלתה גם דרישה שהמועמד יהיה הומו או לסבית (איך אפשר אחרת בימינו?). ככה זה נמשך בלי סוף כי לכל אחת מקבוצות המיעוטים שפורטו יש תת קבוצות שלא תמיד חיות בשלום האחת עם רעותה. דבר אחד ברור – אוכלוסית מועמדים אחת היא out. כאן אין מקום לפשרות. שום גבר לבן לא בא בחשבון, תהיינה דעותיו ליבראליות ככל שתהיינה. בעיני קהל חסידיו של אובאמה האוכלוסיה הזאת היא בחזקת מוקצה מחמת מיאוס. זה היה יכול להיות מצחיק אלמלא העובדה שזה פוסל על הסף כ 70 אחוזים מאוכלוסית המועמדים הפוטנציאליים.

התקשורת מלאה בדיונים וניחושים מי ומה יהיה המועמד שייבחר ע”י אובאמה. מציפים את הציבור ברשימה ארוכה של תכונות ודרישות אותן המועמד הרצוי חייב למלא. מה שכלל לא מופיע באף אחת מהרשימות האלו – אין כל התייחסות לכישורים של המועמד בתחומי החוק והמשפט. כדי להבליט את גודל הנתק בין התקשורת המובילה והאליטה הליבראלית, התפרסמו כאן לאחרונה מספר משאלי דעת קהל על השאלה מה התכונות החשובות ביותר במועמד לבית המשפט העליון. ללא יוצא מן הכלל, למעלה מ 60 אחוזים מהמשיבים שמו את הרקע והיכולת המשפטית במקום הראשון. מכל אחת ממיגוון הדרישות של הפוליטיקה התקינה לא היתה אחת שזכתה לתמיכה של של עשרה אחוזים. אבל זו דעת הציבור, ה”אספסוף” בעיני האליטות. בהם כלל לא צריך להתחשב.

מנהיג בעל שיעור קומה היה מצפצץ על קהל הפוליטיקאים התקינים. הוא לא היה נותן להם לקשור לו את הידיים. הוא היה מפגין חשיבה עצמאית ובוחר מועמד בעל רמה משפטית נאותה (לא חסרים כאלה גם בשמאל), מועמד שיוכל להתמודד עם שופטים ברמה של רוברטס, סקאליה, אליטו או תומס. זו תהיה הפתעה ממדרגה ראשונה אם אובאמה יתנהג כך.

הסיכוי לאתר מועמד יותר מבינוני מתוך האוכלוסיה המצומצת של משפטנים שהם שתומי עין, בעלי גיבנת, פסחים או בעלי תכונה דומה אחרת שתרצה את האידיאולוגים של הפוליטיקה התקינה איננו גבוה. אבל בשמאל זה לא מעניין אף אחד.

לאור הרקורד של אובאמה עד היום בבחירת מועמדים, צריך לקוות שהמועמד בו הוא יבחר לפחות שלם מס הכנסה כחוק.

יום האם, 10 באפריל 2009