תמיד חשבתי שמדיניות של קבלת החלטות בלי לחשוב על התוצאות היא מונופול של מדינת ישראל. מסתבר שטעיתי, ושגם בעלת בריתנו הגדולה, ארה”ב, אימצה את השיטה הזאת. לא לחינם נאמר “כי מציון תצא תורה“, ישנם תחומים בהם אנחנו באמת “אור לגויים“.

אחת העצות שדיק צ’ייני, סגן נשיא ארה”ב לשעבר, נתן לאובאמה ב 20 לינואר, 2009, לפני שהם נפרדו בבית הלבן הייתה “לפני שאתה מבטל צווים או החלטות של קודמך, תבדוק טוב את הסיבות שעמדו מאחורי קבלת ההחלטות האלו”. בתשובה לשאלות עיתונאים אם בכוונתו לשעות לעצה הזאת, אובאמה ענה ש”הוא יחשוב על זה”. אינני יודע אם הוא באמת חשב על העצה הזאת, ואם כן, כמה זמן הוא הקדיש לזה. היום, קצת למעלה מ 3 חודשים, אחרי שהחל לכהן כנשיא ארה”ב, מתברר יותר ויותר שלעצה הזאת הוא לא שעה.

יומיים לאחר כניסתו לתפקיד, ב 22 לינואר, 2009, בטכס חגיגי ומרשים מול מצלמות הטלוויזיה, אובאמה הצהיר קבל עם ועדה ש”מחנה המעצר בגואנטנאמו ייסגר תוך שנה“. זו הייתה פעולתו הראשונה של אובאמה כנשיא. הפעולה הזאת התקבלה בשמחה במחנה השמאל הליבראלי והם הריעו לו בקול גדול. הם ראו בהחלטה הזאת מימוש של אחת מהבטחות הבחירות של אובאמה והם גם ראו בה אות לבאות. בתשובה לשאלה של עיתונאי באותה הזדמנות מה יעלה בגורלם של העצורים במחנה – כ 250 במספר, רובם ככולם טרוריסטים “עם קבלות” – אובאמה הסביר שהוא מינה “מועצת חכמים” (זה מונח שלי, בתשובה של אובאמה הופיע המונח “וועדת מומחים”), כולם אנשי חוק ומשפט, שיבדקו את הנושא ויביאו לו את המלצותיהם מה לעשות בעצורים “תוך שלושים יום”. מאז עברו כבר 106 ימים ומועצת החכמים עדיין לא הצליחה למצוא תשובה מניחה את הדעת לשאלה. מאחר ומדובר במשפטנים אפשר להבין שהם מתקשים לעבוד עם “שעון סטופר” (סיפור אותו שומעים חדשות לבקרים במדינת ישראל), ולא צריך לתפוס אותם במילה. אפשר לסלוח להם “גלישה” אל מעבר למועד שהנשיא קבע להם, אבל אם מי שהוא מאמין שאחרי עוד שלושה חודשים, או שישה חודשים או שלוש מאות יום, תהיה למועצת החכמים תשובה שונה מזאת שיש להם היום, יש לי חדשות בשבילו.

סיפור אובאמה ומועצת החכמים הוא דוגמא חיה של הפתגם “כאשר טיפש זורק אבן, עשרה חכמים לא יוכלו לתקן את הנזק”.

במהלך הפגישות שאובאמה קיים עם בעלות בריתה של ארה”ב באירופה במסגרת כינוס ה G20, סדרת פגישות שהוגדרה בתקשורת המובילה כאן כ”מסע ההישגים” ו”קץ עידן העוינות” לארה”ב של בוש, הוא בקש סיוע בתחום הזה מקהל “האוהדים” החדש. הוא בקש שהם ייקחו אליהם לפחות חלק מהעצורים. הוא באמת האמין שעכשיו, כשבוש, שבגללו כל העולם שנא את אמריקה, איננו יותר בתמונה, לבעלות הברית לא תהיה סיבה לסרב לבקשתו. התשובות שהוא קבל נעו בין “תשכח מזה”, “תקפוץ לי” ו”נא בעין” (אני משתמש בכוונה בביטויים מהסלנג הצברי, במציאות הסירובים נוסחו בלשון קצת יותר דיפלומטית, אבל המשמעות לא הייתה שונה). ה”גאולה” באה ממקור בלתי צפוי. ממשלת תימן, לא בדיוק מבעלות בריתה של ארה”ב, הביעה נכונות לקבל את התימנים שבין העצורים והבטיחה להעביר אותם סדרת “חינוך מחדש”. בעקבות ניסיון שהיה עם כמה עצורים ששוחררו בעבר, אובאמה לא נדלק על הרעיון (זה בלשון המעטה).

כשאובאמה חזר הביתה בידיים ריקות, הוא גילה שלמועצת החכמים עדיין אין תשובה. אומנם נותרו עדיין לא מעט חודשים עד לתום השנה, המועד בו מחנה המעצר עתיד להסגר, אבל השעון מתקתק ועם כל יום שעובר הצורך לעשות מה שהוא גובר, כי מה שלא יוחלט, אלה לא תהיינה החלטות שניתן יהיה לבצען מהיום למחר. אובאמה עשה ניסיון נוסף, ולפני כשבועיים שלח את שר המשפטים שלו לסיבוב תחנונים נוסף בקרב בעלות הברית באירופה. שר המשפטים ניסה לשכנע את בעלי שיחו שלקיחת העצורים או חלק מהם איננה כרוכה בשום סיכון עבורם, והתשובה שקבל הייתה “אם אין בכך שום סיכון למה שלא תחזיק אותם אצלך בבית”? בחזרה לנקודת ההתחלה.

הבעיה איננה פשוטה מהסיבה שהחוק האמריקאי איננו מאפשר החזקה של אדם במעצר לתקופה בלתי מוגבלת בלי להעמידו לדין (זו הייתה הסיבה שבגללה הוחלט להחזיקם במקום שאיננו טריטוריה אמריקאית מלכתחילה). אם העצירים האלה יועמדו לדין בבית דין אזרחי בארה”ב הם יזוכו כי הראיות נגדם אינן עומדות במבחן הקבילות של בתי משפט אזרחיים. הסיבות הן האמצעים בהם הן הושגו וכן חוסר היכולת של התביעה לחשוף את מקורות המידע בלי לגרום נזק רציני לביטחון הלאומי (יש הטוענים שהנזק שאובאמה כבר גרם בחשיפת שיטות החקירה של ה CIA הוא כזה שנזק נוסף כבר לא ישנה הרבה, אבל זה נושא לדיון אחר). אף מדינה בארה”ב לא מוכנה להחזיק את העצירים בשטחה בעיקר בשל הסיכון הכרוך בכך שאחד או כמה מהעצורים יצליחו להימלט או בשל ניסיונות לחלצם ע”י ארגוני הטרור. זה כולל גם את המדינות שנציגיהן בקונגרס הם הליבראליים ביותר. ציניקנים העלו הצעה להעביר את העצורים לאלקטרז (מבחינת הבידוד והקושי להימלט, בית הכלא באלקטרז די דומה לגואנטנאמו). יהיה בכך משום צדק פואטי (Poetic justice) כי הכלא הזה נמצא בסן פרנציסקו, מחוז הבחירה של ננסי פלוסי, יו”ר בית הנבחרים מטעם הדמוקרטים ומראשי התומכים בסגירת גואנטנאמו. אני משאיר לקוראים לנחש מה הייתה תגובתה לרעיון. בכל מקרה, דיאנה פיינשטיין, הסנאטורית הדמוקרטית של קליפורניה חשה לעזרתה של ננסי פלוסי והטילה ווטו על הרעיון בטענה שזה יפגע במעמדו של הכלא כ”נכס לאומי” (הכלא משמש היום כאתר תיירות ומוגדר כשמורת טבע. הוא מהווה מקור הכנסה משמעותי לתקציב של סן פרנציסקו מתיירות).

ואם כל זה לא מספיק, באו חברי הקונגרס הדמוקרטים (!) וסרבו לאשר לאובאמה את התקציב שבקש לכיסוי הטיפול בסגירת מחנה המעצר. הם “גילחו” מהתקציב את כל הכשפים שנועדו למטרה הזאת (אובאמה בקש 80 מיליון דולר) עד שהוא יציג בפניהם תוכנית פעולה מפורטת לסגירת המחנה ולטיפול בעצירים. בהעדר תוכנית כזאת אין כל היגיון לתקצב את זה.

אובאמה היה חוסך לעצמו הרבה עוגמת נפש אילו היה מקדיש קצת תשומת לב לעצה שצ’ייני נתן לו במקום להיענות בחופזה ללחצים של הארגונים התומכים הטרור בשם “זכויות האדם”. שום דבר לא היה נגרע מכבודו לו היה מכנס את “מועצת החכמים” וממתין להמלצותיה לפני ההצהרה וקביעת המועד לסגירת מחנה המעצר.

כמשפטן שגם עסק בעריכת דין בפועל, אובאמה היה צריך לחזות מראש את המלכוד בו הוא נמצא עכשיו. ראיתי באחד הפורומים תגובה של משתתף שלדעתו אובאמה הוא “מנהיג אמיץ וחכם”, מנהיג המשתמש ב”תבונה”. אמיץ מילא, זה עדיין לא עמד למבחן. אבל חוכמה? תבונה? אופן הטיפול בסגירת מחנה המעצר בגואנטנאמו נראה יותר כשלומיאליות (אני מתבטא בעדינות).