שידור חוזר או החרפת המחלה?

בינואר 1989 נחקרתי במשטרת ירושלים בגין פרסום “פנקס שירות 2” של תנועת “יש גבול” שכלל מידע על הצפוי לחייל המסרב לשרת בשטחים הכבושים. הייתי אחד מחמישה פעילים בתנועה שזומנו לחקירה על פי הוראת השב”כ שביקש לדעת  איפה  הודפס הפנקס ומי כתב אותו.  

מאחר ואני שומר כמעט כל פיסת מידע שקשורה לפעילותי וכתיבתי, מצאתי בארכיוני ידיעה שפורסמה ב”הארץ” מאת לילי גלילי  על החקירה ונכתב בה בין השאר:  ספירו סרב למסור לחוקר כל מידע באמרו כי “זו חקירה פוליטית ועל כן אין זו הבמה למסור אינפורמציה” וכי “תנועת יש גבול היא תנועה שכל פעולותיה גלויות וידועות”.  (“הארץ” 9.1.1989).  כך נהגו גם שאר הנחקרים.

היו אז מחאות על חקירה פוליטית שמטרתה לסתום פיות ולהלך אימים על חברי התנועה ואלה המסכימים עימה. אחת התגובות שזכורה לי אמרה שבישראל, בניגוד לדמוקרטיות ראויות לשמן, לשב”כ יש מדינה, שמוסדותיה רוקדים לצלילי חליליו.

בסופו של דבר לא הוגשו כתבי אישום. הסיבות לא ידועות לי כי המשטרה לא מצאה לנכון לדווח מדוע נסגר התיק.

 

נזכרתי בכל הסיפור הזה לנוכח הידיעה כי המשטרה פשטה לפני מספר ימים על בתיהם של פעילות ופעילי התנועה “פרופיל חדש”, החרימה את מחשביהם ועצרה אותם לחקירה בחשד ל”הסתה להשתמטות משירות בצבא”.

הקצין שהיה אחראי על “המבצע ההירואי” אמר כי הפשיטה היא תוצאה של חקירה מאומצת בששת החודשים האחרונים.

זהו ניסיון פתטי להאדיר פעולה משטרתית נבזית. לחקור חצי שנה תנועה שכל פעולותיה גלויות ומוכרות? להחרים מחשבים כאשר באתר האינטרנט של התנועה מופיע כל המידע על פעולותיה והוא נגיש לכל אחד?   ברור על פניו שלא מידע היה הנושא אלא רדיפה פוליטית.

 

כאז כן עתה, היוזמה לחקירה המשטרתית באה מגורם ביטחוני, הפעם זה הפרקליט הצבאי הראשי, שפנה ליועץ המשפטי לממשלה לחקור את פעילות “פרופיל חדש”, וזה ציית לפקודה והורה למשטרה לפתוח בחקירה. לא רק לשב”כ יש מדינה, גם לצבא.

אין פלא שהפרקליט הצבאי הראשי, תא”ל אביחי מנדלבליט, יזם את החקירה. עבור האיש שנותן גיבוי משפטי לפשעי הכיבוש והמלחמה של הצבא, צעירים בעלי מצפון ומחויבות לזכויות אדם המסרבים להיות פושעי מלחמה, הם סכנה מוחשית. הפצ”ר חושש שצעירים  אלה יסחפו אחריהם אחרים שישקלו מחדש את יחסם לצבא, וכך יקטן כוח האדם העומד לרשות הצבא לביצוע העבודה המלוכלכת.

 

החקירה המשטרתית נועדה לא רק להפחיד את הפעילות והפעילים של “פרופיל חדש”, בעניין זה אני סומך עליהם כי המשטרה והצבא ייכשלו, אלא קודם כל להלך אימים על צעירים שאוזניהם כרויות לרעיונות של “פרופיל חדש” ולהחזירם לתלם הקונפורמי של נכונות להתגייס בלי לשאול יותר מדי שאלות. 

 

הפשיטה המשטרתית והחרמת המחשבים היא פעולה קלאסית של משטר עריץ המפחד מרוחות של חופש ומאזרחים שאינם חושבים בתוך הקופסה. זוהי פגיעה בוטה וגסה בחופש הביטוי וההתארגנות הפוליטית. “פרופיל חדש” היא תנועה חשובה הפועלת למען חברה אזרחית בישראל ונגד המיליטריזציה של החברה הישראלית. מטרות אלה הן העוגן והתשתית לחברה דמוקרטית.

 

השפה המשפטית ניתנת לשימוש גמיש להצדקת כל תועבה. בעזרתה ניתן לקחת כל פעילות חוקית ודמוקרטית שנועדה לעודד חשיבה ביקורתית וערכים הומניסטים, ולהפוך אותה במחי סעיף משפטי “להסתה להשתמטות”. למה הדבר דומה? להורה המונע מילדיו שימוש בסמים אבל יואשם “בהתאכזרות כלפי קטין”. כך פועל משטר של מניאקים.

 

מבחינה משפטית צרה פעילות “פרופיל חדש” לא שונה מפעילותו של כל רואה חשבון שמייעץ ללקוחו איך להימנע מתשלום מסים במסגרת החוק.

 צעיר שמבקש להימנע משרות צבאי אומרים לו “שמע, אלה  הן זכויותיך על פי חוק”. מאחר ואני פועל כך זמן רב לפני ש”פרופיל חדש” באה לעולם, לא נותר לי אלא, במסגרת הסולידריות שלי עם התנועה ומטרותיה, להתייצב בתחנת המשטרה ולהגיש תלונה נגד עצמי. אם כך יפעלו עוד כמה מאות או אלפי תומכים של התנועה, המשטרה  תוצף בתלונות ויהיה מעניין בבתי המשפט.

 

באשר לפצ”ר, יש להעמידו לדין יחד עם כל צמרת הצבא והממשלה בגין פשעי מלחמה והפרות זכויות אדם בעקבות 42 שנות כיבוש ומספר מלחמות מיותרות.  בהזדמנות זו, ברכות לשופט הספרדי, שלא נכנע והחליט על המשך חקירת פושעי ופשעי המלחמה של ישראל.

יום עצמאות אלטרנטיבי

מזה שנים אינני שותף לחגיגות הרשמיות של יום העצמאות. קשה לשוחר זכויות אדם להיות חלק משמחת החג בידעו אלו עוולות המדינה מבצעת.

גם בלי תחושות המאוס שהמדינה מעוררת בי, יום העצמאות  הרשמי רחוק מלהיות אטרקטיבי. הרבה טקסים צבאיים:  יחידות צבאיות צועדות בסך ומחליפות דגלים בטקס הדלקת המשואות בהר הרצל, מטס חיל אוויר, מפגש גנרלים עם הנשיא, טקס חלוקת תעודות לחיילים מצטיינים בבית הנשיא,  פתיחת מחנות הצבא לביקור משפחות – כך מכינים כבר את הזאטוטים לקשר עם הצבא, ובצד כל אלה, המוני ישראלים  מצטופפים בפארקים המעטים ו”עושים על האש”. ישראל היא באותו יום  מזללה אחת גדולה של מנגלים.

 

ויש כמובן את חידון התנ”ך לנוער יהודי, שנכבש לחלוטין על ידי הדתיים, רבים מהם מתנחלים, והחידון מקבל משנה לשנה אופי יותר לאומני. השאלות לנערים לא מצריכות הבנה אלא בעיקר שינון של פסוקים. מי שזיכרונו טוב יותר, זוכה.  תוכניות הטלוויזיה גם הן דלות. הרבה  שירים של להקות צבאיות וסרטים שהמוטיב הצבאי שבהם דומיננטי. מי שמחפש חברה אזרחית בישראל לא ימצא אותה בטקסים הרשמיים.

 

לשמחתי נפתחו עם השנים ערוצים אלטרנטיביים. זה עשור מארגנת תנועת “יש גבול” הדלקת משואות אלטרנטיביות בערב יום העצמאות. הטקס מתקיים ברחבת אמיל גרינצווייג שבכניסה לבנק ישראל בירושלים. זה המקום בו נרצח אמיל  על ידי קנאי לאומני דתי בהפגנת שלום עכשיו נגד המלחמה בלבנון  בפברואר 1983. 

 

מדי שנה נבחרים בני אדם הפעילים בתחומים שונים של זכויות אדם, ומדליקים את המשואות האלטרנטיביות.  כל אחד ממדליקי המשואות, קורא טקסט אותו כתב בעצמו (בניגוד לטקסטים המוכתבים על ידי המדינה בטקס המשואות הרשמי בהר הרצל).

 

הטקס הוא גם מפגש בין פעילי שלום וזכויות אדם מרחבי הארץ, מפגש מרגש ומחמם את הלב, שממלא את המצברים באנרגיה לקראת השנה הקרובה.

במוצאי החג ביקרתי בתיאטרון הערבי עברי ביפו לצפות בקברט פוליטי עשוי היטב, שילוב של טקסט, מוסיקה וסרטים שהצטיין בהצלפות מושחזות כלפיי

הגזענות, הקנאות הלאומנית והמלחמות.

“מלוכלכים, בורים, חסרי תרבות”

ד”ר יוסף ג’בארין הוא מנהל דיראסאת   (Dirasat)  המרכז הערבי למשפט ומדיניות בנצרת ומרצה בפקולטה למשפטים באוניברסיטת חיפה. לפני ימים ספורים פרסם מאמר ב”הארץ” (4 במאי 2009) אותו פתח במשפט הבא: “שלושה מכל ארבעה תלמידים יהודים בישראל סבורים שהערבים הם בורים, חסרי תרבות ומלוכלכים. כך קובע מחקר שנערך באוניברסיטת חיפה”. אני יודע שיש גזענות בישראל, והיא מכה בכל מגזרי החיים. אבל 75 אחוזים? זה נשמע לי מעט מוגזם. התקשרתי לאוניברסיטת חיפה לברר האם היה מחקר כזה עם תוצאות כאלה. ואכן היה גם היה.

 

בדיקה באתר “יד ושם” מלמדת  שבגרמניה של שנות השלושים, כאשר התעמולה הנאצית שידרה בעוצמה מכל כלי התקשורת המולאמים, רדיו, עיתונות, תיאטרון וקולנוע  תעמולה אנטישמית ארסית בניצוחו של אשף התעמולה ד”ר יוזף גבלס, (בין השאר הוצגו היהודים כמלוכלכים), לא הגיעו להצלחה כה מסחררת:  “הגרמנים היו פסיביים, ולא גילו עוינות כלפי היהודים. אדישות מאפיינת את יחסו של הציבור הגרמני ליהודים משך רוב שנות השלושים”. (מתוך האתר של בית הספר המרכזי להוראת השואה של “יד ושם”).

 

אני מניח כי מורי בתי הספר  בישראל לא אומרים לתלמידיהם “ילדים, היום נלמד על הערבים,  ובסוף השיעור תבינו,  שלא כמונו היהודים החכמים והנקיים,  הערבים הם מלוכלכים, בלתי תרבותיים ובורים”. אם כך, מהיכן שואבים 75 אחוזים מתלמידי בתי הספר היהודים את התמונה המפחידה הזו על ערבים? התשובה ברורה: הם חיים במדינת ישראל, הם קוראים מעת לעת עיתונים, בוודאי את הכותרות, הם רואים טלוויזיה, שמשדרת תמונות של כיבוש, התעללות בערבים, הריגתם ביד קלה, הם עדים לאפליה היומיומית של ערבים אזרחי ישראל, שומעים התבטאויות גזעניות בבית, הם לא לומדים ערבית, הם בוודאי בורים ועמי הארץ בכל הקשור לתרבות הערבית, וכך הם סופגים עם השנים את המראות והקולות לכדי תמונה מעוותת שלא רחוקה מהקריקטורות האנטישמיות שפורסמו במשטר הנאצי. כאשר אלה הם המושגים של תלמידים יהודים על ערבים, אין פלא שבהתגייסם לצבא הם כבר מוזנים היטב מבחינה רגשית ומושגית, למלא את תפקיד הקלגסים בשטחם הכבושים ולמלא כל פקודה מפלצתית.

 

המחקר הנ”ל בחן גם את דעותיהם של תלמידים ערבים על יהודים, וגם שם התגלו תיוגים מעוותים, אולם באחוזים נמוכים בהרבה.  הצפי שלי היה שהמדוכא ישרטט תמונה הרבה יותר עוינת  כלפיי המדכא, אולם התוצאה הייתה הפוכה.

 

הכיבוש מגדל כאן דורות של גזענים, שפרופסור ישעיהו ליבוביץ המנוח כינה אותם יודונאצים. ככל שהכיבוש מעמיק, המינוח הזה הופך יותר ויותר נכון.

 

הנשיא פרס וראש הממשלה נתניהו מרבים להשוות בין אחמדינג’אד  להיטלר,  בדרכם להכין את דעת הקהל למלחמה נוראה ומיותרת, כאשר התלמידים של היום יהיו בשר התותחים של המחר, ומתעלמים מהתשתית הפשיסטית שהולכת ומכה שורשים בישראל.

שמאל חדש?

השמאל הוכה בבחירות האחרונות מכה קשה. חבורה של צעירים שאימצה לעצמה את השם “אפשר אחרת” סברה שהגיע הזמן לשקם את השמאל, אבל קצת אחרת. הם יזמו מפגש, שהתקיים בתל אביב ב-5 במאי 2009,  אליו הוזמנו מפלגות וארגוני שמאל שונים, לבירור וליבון, איך בונים את השמאל מחדש. מאות אנשים הגיעו לכנס. הוכח שיש כמיהה למשהו חדש. הגיעו חברי כנסת מכהנים ולשעבר, מחד”ש ומרצ, חברי התנועה הירוקה שהתמודדה בבחירות ולא עברה את אחוז החסימה, הגיעו פעילים מקבוצות חוץ פרלמנטריות , הגיעו גברים ונשים, יהודים – הרבה, וערבים – מעט, חילונים -הרוב, ודתיים – מיעוט, הומוסקסואלים ולסביות, ציונים, אנטי ציונים ולא ציונים, צעירים וקשישים,  שראו כבר הישגים ותבוסות, וכל התמהיל הזה ביקש למצוא דרך להקים משהו חדש, מאוחד על בסיס מצע מינימום מוסכם. היו בכנס הרבה נואמים, הושמעו דעות שונות, הקהל היה סבלני וסובלני, איש לא הפריע לרעהו, מחזה נדיר בשמאל המפולג והמפוצל.

זה לא יהיה פשוט לגשר בין אי אלו ניגודים, בין הדוברת הציונית שרוצה מדינת לאום יהודי דמוקרטית לבין עמיתתה הפלסטינית שרוצה מדינה שתממש את זכות השיבה ותתנצל על הנכבה של 1948.

אם תצא מהכנס בשורה חדשה, את זאת נדע בעתיד, אבל כבר ברור שיש אנרגיה צעירה ומאתגרת. יהיה מעניין.

גזירות נתניהו השני

ממשלת נתניהו מכהנת בקושי חודש, ופרצופה הימני המכוער מתגלה בהצעות משרד האוצר לתקציב השנתיים הקרובות: פגיעה בקבוצות החלשות ביותר: קיצוץ בקצבאות לנכים, לקשישים, למשפחות חד הוריות, לחולים, פגיעה בחינוך, באקדמיה, רק לא להעלות מסים למיליארדרים ששדדו את הקופה הציבורית.

אבל כסף להתנחלויות יש. עתה פורסמה תוכנית להקים עוד 20 אלף יחידות דיור בגוש עציון שבשטחים הכבושים.

ממשלה מרושעת.