ב”ה

שמעון פרס      

אלון דהן

הוא סוגד לעשירים ובז לאביונים

דברים אלה אינם סוף פסוק. למשל, בספרו של העיתונאי יאיר קוטלר, ‘הזרזיר והעורב: אריאל שרון ושמעון פרס כמות שהם’ (עמ’ 169-174) נמסרו בין היתר הדברים הבאים שנביא באריכות:

“…רפ”י נודעה כתנועה דלת אמצעים, אך פרס הרבה בנסיעות לחו”ל. הרחק מישראל הוא נושם אוויר פסגות, ומתרועע בחברת מדינאים וגדולים, תמיד בלוויית עיתונאי חצר וצלמים צמודים…הוא אוהב שומרי ראש, שטיחים אדומים הנפרשים לרגליו, קוקטיילים, רוסים וסינים, סודות, פרסומת, עיתונאים מצלמות טלוויזיה…פרס טיפח לעצמו מלתחה יקרה ומגוונת יותר מכל שר אחר, והשתיל לעצמו שיניים חדשות, מערכת כתרים יקרה ב’תל השומר’…הוא סוגד לעשירים ובז לאביונים: ארוחות נוצצות, בנקטים מפוארים, שתיית וויסקי, הפסקת העישון בעיקר לצורכי ראווה ופרסומות… בהיותו ראש הממשלה ‘עבד על עצמו’ לשיפור תדמיתו ולשיפוצה. שיחק את המאופק, בעל רצון הברזל, החרוץ, אך הייתה לו בעיה: כבר לא יכול להמריא כל שני וחמישי לחו”ל כדי לברוח ולחמוק מן הפרובינציה הישראלית, להיות במחיצת גדולים כפי שהפגין בסוף נובמבר 87, במסיבות שחגג עם כוכבים כמו איב מונטאן בחגיגות ה-40 למדינה. בבניין האופרה של פאריס התאספו כל המי ומי של החברה הגבוהה הצרפתית, ופרס התחבק והתנשק עם שחקניות ומדינאים, סופרים ומשוררים. הכל הונצח במצלמות וידיאו ובעמודי החדשות… פרס קיים קשרים עם ג’ו ליבו, שהיה עד 82 יו”ר מועצת המנהלים של ‘אליאנס’, מפעל הצמיגים בחדרה. ליבו נחשף כנוכל בינלאומי, מודיע לשירותי ביון, חברה של היצאנית הבריטית לשעבר מנדי רייס דייוויס – איש המאפיה בארצות הברית. ליבו התפאר באוזני ישראלים וזרים על מתנות שהוא מחלק לשר הביטחון, חברו הטוב שמעון פרס, תופר לו חליפות על-פי מידה כל אימת שהוא סר לבקרו במונטריאול, מארחו – על חשבונו – בסוויטה שלו עם בני משפחתו במלון ‘השרון’ בהרצליה, ונמנה עם באי ביתו – וגם שומע סודות מפיו, כמו על אירוח גנרלים אירניים. ראש השב”כ וגם ראשי ‘אליאנס’ נועדו עם פרס בלשכתו בתל אביב כדי להזהירו מהנוכל והפטפטן ליבו, חברו ורעו הקרוב המסגיר סודות – אך ללא הועיל. פרס דחה את מזהיריו. בינואר 1987… נודע על עוד קשר אינטימי שקיים פרס עם נוכל אחר: דויד באלס, שהעניק לו בין היתר מתנה: שעון יד, אך גם הרעיף על מפלגתו כספים רבים, שבאמצעותם ‘קנתה’ ובלעה ‘מפלגת העבודה’ את ויצמן לקרבה במסגרת ‘המערך’… השעון מדגם ‘באום את מרסייה’, נרכש בוונציה… בסוף ינואר התפוצץ סיפור השעון בכלי התקשורת. פרס, חומד המתנות, אולץ להחזיר את המתנה… להגנתו טען כי קיבל ‘מתנת יום הולדת’, אך הוא נמסר לו הרבה ימים אחרי יום הולדתו שב-1 באוגוסט, מסיבה פשוטה: בני הזוג בלאס רכשו את השעון בוונציה רק ב-16 באוגוסט…נאמר ‘שונא מתנות יחיה’, אך שמעון פרס אינו נמנה עם הפוליטיקאים הדוחים מתנות. הוא להוט אחרי תשורות ומנחות, והיה כה אסיר תודה על תרומותיו הכבדות של באלס ל’מפלגת העבודה’ למערכת הבחירות, עד שהריץ לו שתי אגרות… דויד בלאס תרם ל’מערך‘ יותר ממיליון וחצי דולאר, חלקם באורח ישיר וחלקם על-ידי העמדת ‘הלוואה’ כביכול לרמי אונגר לכיסוי חובות ‘יחד’, על-מנת שזאת תיכנס לקואליציה ותחתום הסכם עם ‘המערך‘ – הסכם שהותנה בכיסוי החובות האדירים ש’יחד’ של עזר ויצמן צברה בתקופת הבחירות של 1984… בחודשים הראשונים של 88, פורסמו גילויים בכלי התקשורת בעולם ובישראל, לפיהם קיבלו שמעון פרס ו’מפלגת העבודה’, שניהם יחד או כל אחד לחוד, כספים תמורת הענקת חסינות ישראלית לצינור נפט שתוכנן בין עירק וירדן. המתווך בעסקה המפוקפקת, שנודף ממנה ריח שחיתות, ועליה סוכם בעת שפרס היה ראש הממשלה, היה ברוס רפפורט, ישראלי יורד עתיר נכסים, איל נפט ועסקים בינלאומיים היושב בשווייץ. לפרשה שורבב גם שמו של התובע הכללי האמריקני אדוארד מיז. רפפורט נמנה עם מקורבי פרס ובעבר תרם ל’מפלגת העבודה‘…”.

נתיב השחיתות            

בלאס, אותו הציע פרס כמועמד העבודה לתפקיד שר האוצר, הגיע לתודעת הציבור בישראל בעיקר סביב פרשייה אחרת. ב-20.6.05 פרסם העיתונאי אסף גור במעריב כי מטען חבלה התפוצץ על מפתן ביתו של מר בלאס בתל אביב. בין היתר דיווח גור כי: “בלאס בן ה-60 הוא איש עסקים שהסתבך עם החוק ופשט את הרגל, עם חובות של כ-100 מיליון דולר. הוא נעצר לאחרונה בחודש ינואר בחשד לביצוע עבירות מרמה, זיוף והלבנת הון…אתמול התברר שדווקא בעולם התחתון מבקשים לפגוע באיש העסקים…”. על זה נאמר אמור לי מי חברך ואומר לך מי אתה.

השחיתות סביב צינור הנפט חמורה יותר מן השחיתות הממונית של פרס, משום שהיא הכניסה את ישראל לבעיה ביטחונית חמורה. פרס ושלוחיו מטעם ישראל התחייבו שלא לפגוע בצינור של חברת הנפט האמורה בשום דרך או צורה. החיזבאללה שקורא עיתונות זרה כמונו קרא על ההסכם הנורא הזה והעמיד את בסיסיו בצמוד לתוואי הצינור, ומשם הוא מוציא לפועל את פיגועיו נגד ישראל ובני בריתה כשידי צה”ל כבולות מלהגיב. ואולם כבר ראינו, בהסתמך על רונן ברגמן לעיל, שפרס איננו נמנע מלשתף פעולה עם ראשי ארגוני הטרור כדי לקדם את האינטרסים הפוליטיים שלו, כך שאין בהסכם המושחת הזה שום חריגה מן הנורמות הכלליות המאפיינות את דרכו של האיש.

נתיב השחיתות לא הסתיים. ב-06.11.2005 דיווח העיתונאי יואב יצחק כי עמותת אומ”ץ בראשות העיתונאי אריה אבנרי הגישה עתירה לבג”צ ובה היא מבקשת מארבעה שרים להחזיר מתנות שקיבלו שלא כחוק מאיל הון החשוד בפרשת שוחד בתעשיה האווירית. הארבעה, שמעון פרס, פואד בן-אליעזר, דליה איציק וחיים רמון, טסו למונקו והתארחו שם על חשבונו של אייל ההון החשוד בפלילים – אהרון פרנקל.

לפי אריה אבנרי, במאמר שפירסם באתר ‘מחלקה ראשונה’ מיום 25.6.2005: “מי שעקב מקרוב, במשך השנים, אחר התנהלותו הפוליטית הבלתי נלאית של שמעון פרס, הגיע מזמן למסקנה כי מניעת שחיתות לא הייתה מעולם בראש מעייניו. גם כאשר אירעה שחיתות בסביבתו הקרובה של פרס הוא לא יצא מגידרו כדי לחסלה ולוודא שהאשמים יועמדו לדין, אלא דאג שבו לא ידבק רבב כדי לא להפריע למסעותיו הארוכים החוזרים ונשנים לראשות הממשלה.”

רק נזכיר שלאחרונה התפוצצה פרשת האירוח שקיבלו ח”כ אפללו ורוחמה אברהם מחברת אגרסקו. אברהם ואפללו החזירו את הכספים מיד כשנודעה הפרשה, ולא שבכך כיפרו על מעשיהם, אלא שההשוואה לחכ”ים הסוררים ממפלגת העבודה מתבקשת. במקרה של פרס ובני טיפוחיו: המארח הוא אדם החשוד בפלילים ועל אף העובדה שוועדת האתיקה של הכנסת דרשה שכספי האירוח יוחזרו פרס וחבריו מסרבים עד עתה להחזירם. על כך נאמר שיש שווים ויש ששווים יותר.

בנוסף, מתברר שחוקי הבנייה של מדינת ישראל הם בבחינת המלצות ותו לא בעיני פרס. בחפשו אחר אתר לבניית בניין המרכז המושחת הקרוי על שמו, נתן עינו מר פרס על חלקת אדמה לחוף ימה של יפו. לפי פרסומים שונים, הבנייה באתר הזה היא בלתי חוקית, אבל כאמור החוק מעולם לא הטריד את פרס יותר מדי. עירית תל אביב תכננה לבנות על השטח פארק ציבורי, בתוכנית הידועה כ’פרויקט טיילת 2236′. מאחר ובעבר היה על השטח הזה מבנה ציבורי, החוק מאפשר להקים עליו מבנה ציבורי נוסף, ובטיעון הזה פרס הצליח לשכנע את הרשויות לתת לו יותר מארבעה דונם נדל”ן לחוף הים כמעט בחינם.

ואולם מרכז פרס איננו מוסד ציבורי כי אם מוסד פרטי, ולכן אין המבנים שבבעלותו נחשבים מבני ציבור וממילא בניית המבנה ע”י המרכז מהווה הפרה בוטה של חוקי הבנייה. מבנים ציבוריים חייבים להיות פתוחים לקהל הרחב ללא הבדלי השקפה פוליטית או אמונה דתית וכו’, ואילו מרכז פרס הוא מוסד, שעל אף הצהרותיו, נותר סגור בפני אנשים שלא הוזמנו לבקר בו ולקחת חלק בפעילויותיו השונות.

בנוסף לשורת השחיתויות הנ”ל, מן הראוי להאזין לבנות קול קלושות המכסות קופת שרצים אדירת ממדים הנסחבת על גבו של פרס כבר שנים: מרסיסי פליטות פה של הגב’ ג’ודי שלום ניר מוזס עולה כי עמירם ניר, בעלה לשעבר של הגב’ שלום ניר מוזס, היה בדרכו לארה”ב להעיד בפרשיה אפלה של עסקי נשק עם אירן, בה היה מעורב פרס, בדרך זו או אחרת, ואולם הוא נהרג בתאונה טראגית ולא זכה למסור את עדותו. ביתה של הגב’ שלום ניר מוזס נפרץ, וחומר חסוי ומסווג נעלם ממנו בדרך מסתורית. האם יש לדברים קשר? האם אסור לשאול או לברר ולחקור מה היה טיב החומר שנחקר ומדוע הגב’ שלום ניר מוזס כל כך כועסת על שמעון פרס?

אם הדברים אינם נכונים יש להעמיד את מפיציהם לדין אך אם הם נכונים יש לשקול ברצינות את חסינותו התקשורתית, אם לא המשפטית, של האיש המסוכן הזה המככב במרכז המפה הפוליטית כשהוא מצויד בתוכניות הרסניות לרדקורציה דיסטרוקטיבית של המזרח התיכון, תוכניות העלולות לדרדר את האזור למלחמת הכל בכל.

מעל לכל מחויב הציבור לצאת נגד שתיקתה הרועמת של התקשורת בכל הנוגע לאיש ולמעלליו. הן פרטים רבים שהועלו כאן ורבים אחרים הידועים לכל, מחייו הפרטיים והציבוריים של האיש, נמצאים בידי עיתונאים בכירים בישראל והם נמנעים מלעשות בהם שימוש. כל איש ציבור צריך להיות פתוח לביקורת, אחת היא אם המשחית דרכו הוא שרון או מר פרס, בנו של שרון או בנו של מר פרס, נתניהו ואשתו או מר פרס ובני משפחתו.

שתי שאלות חשובות חותמות את המאמר הזה. האחת: האם פרס יגלה אי פעם את הישות הזאת המקננת בלבו של כל אדם הנקראת מצפון? והשנייה: האם סוניה פרס, אשתו של שמעון פרס, תעיז פעם להפר את שתיקתה הרועמת והתנזרותה המוחלטת מן התקשורת ותביע תמיכה או התנגדות במעשיו החמורים של בעלה?

ומה הלאה?                                       

פרס הצטרף למפלגה החדשה, ‘קדימה’. מסגרת נטולת אידיאולוגיה, שקיבצה אל קירבה אנשים שעד אתמול היו או ימניים או שמאלנים, ובכך חשפה קבל עם ועולם את ערוות הפוליטיקאים הציניים שלנו: הם מעולם לא האמינו במה שהם מכרו לנו כאידיאולוגיה. הם בסך-הכל השתמשו באידיאולוגיה כדי לבסס לעצמם עמדת כוח פוליטית הנתמכת בציבור נלהב המאמין בכל לב בסיסמאות הכזב של נבחריו.

פרס עצמו המציא את השיטה. בראיונות לתקשורת שהוא נתן לאחר פרישתו ממפלגת העבודה ועבר לקדימה, הוא אמר כי כדי להצליח לא די ברעיונות טובים ובתוכניות ראויות. כדי להצליח לממש רעיונות ותוכניות צריך גם רוב. במילים אחרות, פרס לא רואה במפלגות השונות מסגרות אידיאולוגיות, כי אם פלטפורמות למימוש השאיפות האופורטוניסטיות הציניות שלו ושל חבריו. הוא משתמש ברטוריקה ציונית למחצה בתקשורת, להבדיל מספריו, כדי לרכוש תמיכה ציבורית. הוא מתמודד תמיד במסגרת מפלגתית הנחשבת מרכזית ציונית, המספקת לו כסות ומאוחר יותר מעמד מיניסטריאלי בכיר. פעילותו של אדם הממומן, ובמידה רבה מופעל, ע”י גורמים אירופיים עוינים במרכז המפה הפוליטית מתאפשר רק כאשר מפלגת מרכז פורשת על האיש את חסותה ומעניקה לו לגיטימציה.