“את מאמצי ההצלה הותיר, איפא, בן גוריון לחלוטין בידי גרינבוים, שרת וקפלן. שתי עובדות ניתן לקבוע במסמרות: הוא לא שם את ההצלה בעדיפות ראשונה של המדיניות הציונית, ולא ראה במפעל ההצלה נושא מרכזי, שמחובתו לעמוד בראשו. הוא לא מצא לנכון להסביר מדוע נהג כך, לא בימים ההם ולא בימים אחרים. אדרבא, את מיטב מאמציו ואת מירב כוחותיו הקדיש לליכוד הישוב והציונות מאחורי ‘תכנית בילטמור’ (תכנית החלוקה) וההכנות הדרושות להוצאתה לפועל” (“הדרך לאייר”, שבתאי טבת).

ב”ה

רצח וגם ירש

השופטת דליה דורנר מספרת למאזיני רשת ב’ שמדינת ישראל ויתרה בשם ניצולי השואה על הפיצויים שהגיעו להם מגרמניה ונטלה את הכספים האלה באופן גלובאלי, כדי להסתייע בהם במצוקתה בימים ראשונים…. כדלהלן –

“ התביעה, שיינתן פיצוי ‘לעם היהודי’ ולא רק ליחידים ולקבוצות, כפי שדובר עד אז ,והצעתו שהנהלת הסוכנות היהודית היא שתקבל לידיה את הפיצויים, בשם ‘העם היהודי’, ותשתמש בהם לבנין הארץ, היו חידוש שבן גוריון השמיע לראשונה. הוא נתן לכך ביטוי ברור: ‘מי יהיה היורש של ששת מליונים היהודים שנהרגו… זוהי השאלה… על זה צריך לחשוב, לזה צריך להתכונן…. צריך לבנות מכשיר שידבר בשמנו’; מכשיר שיתבע ויקבל פיצויים כספיים לעם היהודי מגרמניה, לשם הקמת ארץ-ישראל’. דומה כי לא היה ביטוי בולט מזה, לניצול אסון יהודי לצורך יתרון ציוני. גם תכנית זו של בן-גוריון תתקבל בהסתייגות ובהתנגדות, ולבסוף תתגשם בהסכם-השילומים שנחתם בין גרמניה וישראל ב-1952…” (שבתי טבת, “הדרך לאייר“).

לי כבודה אינה מחדשת דבר, אלא רק מחזקת דברים שהבאתי בעבר – בן גוריון שם את הדיקטטורה שלו יורשת לעם היהודי ונישל את היורשים מרכושם. זאת, לאחר ש“הסוכנות היהודית”, בראשותו, מצצה את לשדם של היהודים עד פרוטתם האחרונה, ואז השליכה אותם לכלבים הנאציים.

חשוב לשוב ולהזכיר – “הסוכנות היהודית” היתה גוף שנוסד על ידי שלטונות המנדט הבריטי, כדי לייצג בפניהם את הישוב היהודי בארץ ישראל. אנשי “הסוכנות” לא נבחרו על ידי “הישוב” ליצגם!! היה זה גוף דיקטטורי כפוי על היהודים בארץ ישראל, ובהמשך גם בגולה. על פי שונאי ישראל אלה, ישק דבר.

המדינה של בן-גוריון לא קמה מתוך דם ואפר, כדברי המליצה, אלא, על דם ואפר. בן גוריון וחבר מרעיו, הפושעים נגד העם היהודי ונגד האנושות, לא היו שם, בגיהינום, אותו סייעו להבעיר, הם רק השתמשו בו. כמו שהנאצים לא ויתרו על רוב חלקי הגופה היהודית, משיער ועד הנעלים, כך לא ויתרו בן גוריון וחבר המרעים על כל רווח, בכל תחום שהוא, שניתן לעשות מששה מליוני יהודים מתים.

להלן, עדויות:

“ הם לא רצו למות. לטבוע בדמם. להישרף, הם רצו לעלות! לחמו על כל רשיון עליה, על מקום בעליה הלא-לגלית. אבל גדודי השליחים ביקשו מהם כסף בלבד. ואלה, האומללים, התפרקו בימי מאורעות בארץ, מזהבם, מטבעות אירוסיהם וקידושיהם, מעגיליהם, משרשרות זהב שקבלו בירושה, לידי המנהיגות, “למען הארץ“.
המנהיגות רצתה יהודים בלי כסף וכסף בלי יהודים. יהודי העולה עם כסף עלול לשלח רסן מפיו. זאת לא אבו הם!
“עליה סלקטיבית”! מושג מופלא ואצילי בפי הפלבאים, חצאי-האינטליגנטים. לא נלבקי ולא פרגה, ולא שניפישוק. אלה יקלקלו את הנוף. מה ערך להם? למי צורך בהם? לכל היותר יבנו עוד מרכז מסחרי, עוד שכונת בעלי מלאכה, עוד עיר ספסרית כתל-אביב, עוד שכונה בורגנית כרמת-גן “ למי זה דרוש?! מה הן עשר כאלו לעומת דגניה אחת?!
“עליה סלקטיבית” מכאן, וסלקציה“ למשרפות ולבורות ההריגה…
מוכרחים לשכוח לגרמניה את המשרפות, כי אחרת עוד עלולים לזכור גם לבן-גוריון ולשרת ולגולדה, להם ולעושי דברם, לליפסקי ולסטיפן וייז, את חלקם באשמת ההשמדה.
למעשה שכחו. משכיחים. אני לא אוכל לשכוח. לא אוכל!
תועבת-ההפקרה של העם באירופה חייבת להיחקק בזכרון העם“.
(“מרבד אדום”, אריה קוצר)

סלקציה

ב-17 באוקטובר 1933 מוזמנים אל הנציב העליון, סר ארתור ווקופ, בן גוריון, שרתוק וסנטור, נוכח גם מזכירו של ווקופ. הנציב מבהיר לבן-גוריון:

“הסוכנות היהודית חופשית כמובן לחלק סרטיפיקטים למי שהיא רוצה”.

תשובת בן-גוריון:

“יש צורך בעלייה מובחרת, הציונות אינה מפעל פילנטרופי. אנו זקוקים פה לטיפוס המעולה של יהודים, שיפתחו את הבית הלאומי….” (אות-קין)

את ה”שואה” תירגם בן-גוריון לכסף. הרבה כסף, ל”מפעל הציוני”, כלומר, להקמת הדיקטטורה שלו. המימסד הציוני סחט את כספם של יהודי העולם, טרם ה”שואה”, במהלכה ואחריה, עד עצם היום הזה. ניצולי ה”שואה” ההיא, הם קרבנות השואה הציונית שבאה על העם היהודי. על אפר משפחותיהם ובכספם, קמה המדינה הציונית, והם עדיין מתייצבים, כעניים בפתח מדינת הדמים והזדון הזו, בדקה הששים לפני שיכלו גם הם.

“.. הנני כותב מכתב זה לפי בקשתו של חיים ויצמן, מכיוון שאנו מודאגים מאד שמא תוצג הבעיה ומצב היהודים בגרמניה ובאוסטריה בוועידה (באוויאן) בצורה העלולה להזיק לענין ארץ ישראל… אנו חוששים במיוחד שמא הוועידה תניע ארגונים יהודיים לאסוף סכומי-כסף גדולים בשביל עזרה לפליטים יהודיים, ומבצעי-איסוף אלה, עלולים להפריע למגביות שלנו” (עדותו של יגאל עילם לחוקרת השואה, יונה הדרי-רמאג’. “אות קין”, מ. וזלמן)

ועוד:

“וכששאלו אותי: ‘האם תוכלו לתת מכספי קרן היסוד להצלת היהודים בארצות הגולה’? אמרתי: ‘לא’! ואני אומר עוד פעם: ‘לא’! לדעתי, צריך לעמוד בפני גל זה הדוחה את הפעולות הציוניות לשורה שניה!” (יצחק גרינבוים, ראש יהדות פולין ויושב ראש ועדת ההצלה של הסוכנות היהודית בארץ ישראל. שנת 1943, מביא שמואל תמיר במשפט גרינוואלד – “כחש”).

מה שעניין את בן-גוריון היה – הקמת ה”מדינה הציונית”, כלומר – הקמת הדיקטטורה שלו, בדרך הקצרה ביותר – יעידו על כך הדברים הבאים:

“.. במקום להמשיך את המאבק ולהיות מוכנים לסבל ולמועקה עד אשר יחונן ה’ את עמו ואת נחלתו, כתבו וחתמו שטר ויתור על החלק הגדול ביותר של ארץ ישראל, זה המקום היחידי שיש לנו תקווה – מלבד כל הקדושה וכל הסגולה שבו – ובלבד כי בחלק קטן יינתן לנו שם של מדינה ודגל של מלוכה…” (הרב מ. ברלין, “הצופה” עריוהכ”פ תש”ז. 4.10.1946).

למי האשראי לפשע המתועב

“לאחר שקמה מדינת ישראל התפתחה כעין תחרות מי מהשנים ראה ראשון בפתרון החלוקה פתח-הצלה לציונות המדינית וכביש מהיר למדינה, וייצמן או בן גוריון…. עמל חייו של ויצמן עד כה לא היה כלל מוקדש לפתרון ממין החלוקה. לו יוחסו הדברים האלה לבן גוריון היה להם בסיס איתן יותר. שכן, רעיון החלוקה היה גלום בתפיסתו הציונית מראשיתה וחזר והופיע בכל אחד ואחד מגלגוליה….” (שבתי טבת, הדרך לאייר).

בן גוריון: “גאולת העם היהודי היא תהליך ממושך, וכל עוד לא נתגשמה הציונות, אנו מצווים לשרות ההגשמה, לשרותה של ארץ ישראל ולא להיפך. וארץ ישראל זקוקה כיום לא למהגרים סתם אלא לחלוצים” –

הרמאי דבר בשם ארץ ישראל. האיש שלא רצה בה כלל, ששאף לחלוקתה, אך השתמש בה, ניצל אותה לצרכיו, כמנהגו. היא היתה התירוץ שלו למדיניות העליה הסלקטיבית.

“… קודם כל את אלה העשויים להביא תועלת ממשית לבנין הארץ ותחיית העם. עדיפות עליונה יש לתת לילדים, משום שהם אלמנט חשוב לישוב הארץ (וקלים לחינוך מחדש, ברוח בן גוריון סבא. של יריב…. ח”א) רצוי מאד נוער חלוצי, משום שהוא כבר עבר הכשרה מתאימה, ולכן מסוגל מבחינה רוחנית לעבודה ציונית. חשוב גם לפעול להצלתם של העסקנים הציוניים, כי כלפיהם קיימת חובה מוסרית..” (תזכיר פנימי של ה”סוכנות היהודית”).

ובקיצור, להביא לארץ את השמאל לבנין ה”מולדת” הסוציאליסטית שלו, בטריטוריה, בה יהיה איזכור מינימאלי להסטוריה של ארץ ישראל ולזיקת העם היהודי אליה. אחד בפה החלקלק ואחד בלב האנטישמי. 

מקים המדינה היה רוצח-עם ושונא ישראל מובהק. יום ההכרזה על ה”מדינה” שלו היה יומו הגדול, והעם החולה הזה חוגג את יומו הגדול של הפושע, בהלל ובשמחה….