הבחור גולל בפני את סיפורו על קצה המזלג כשהוא שנוק מדמעות, ואמר לי כי אינו רוצה לשוחח על כך לעולם משום שעדיף לו להדחיק את העבר הנורא מאשר להיזכר בתופת שעבר במקום. הוא סיפר לי על אירועים שהם רק “קצה הקרחון” כדבריו, ונמנע מלתאר דברים איומים הרבה יותר שקרו שם משום הקושי שבדבר. הנה מקצת האירועים הטראגיים שעבר:

בתקופה המדוברת, גבי קונפינו, כיום מנהל את מוסד בית אפל, אף הוא היה חניך בבית אפל דאז בניהולו של אדם בשם יעקב יעקובי. המנהל עצמו היה אדם נחמד, לדבריו, אך התעלם מההתעללויות שעברו החניכים במוסד שלו.

סדר היום במוסד היה מאד קשוח וספרטני.
החניכים עברו מדי יום ביומו מכות והשפלה מדי המדריכים. רבים מן המדריכים היו בעצמם נערים בני 17 – 18.
אחד המדריכים, ג’קי שמו, ביצע מעשי אונס סדרתיים בילדים בני 8-9, עליהם היה אחראי. ביתני המגורים היו מלבניים, פרוזדור ארוך עבר במרכז כל ביתן כאשר משני צידיו היו חדרי הילדים, בכל חדר 8 ילדים. בסוף המסדרון היה החדר של המדריך האחראי על הביתן. המדריך האנס היה פותח מדי פעם מעין דוכן סדקית קטן, מוכר לילדים ממתקים בזול מדמי הכיס שקיבלו מהוריהם, קונה את ליבם של הילדים, משמש להם אוזן קשבת ועל הדרך גם אונס אותם. צרחות הילדים הנאנסים נשמעו עד לקצה השני של המסדרון. כולם ידעו אך שתקו. אחת הנערות נכנסה ממנו להריון וכך התגלה המקרה.

הילדים היו משתינים מדי פעם במיטה מפחד וחרדות, המזרונות היו ספוגים בשתן. ילדים שהשתינו קיבלו עונשים כבדים. באחד הימים ילד שהשתין קיבל עונש כבד במיוחד. המדריכה הכריחה את שאר הילדים להשתין לו בפה למען יראו וייראו, טראומה הן לילד עצמו והן לילדים שהשתינו לו בפה.

בגדים חדשים לעולם לא קיבלו למעט במקרה אחד, כאשר הגיעו התורמים למוסד. אז הם היו קונים להם חולצות חדשות, מעמידים אותם בשורה מול התורם דאז, מר אפל, מכריחים אותם לחייך ולהעמיד פני מאושרים, וכאשר היה שואל אותם על המוסד היום תמיד עונים לו כי הם שמחים שנפל בחלקם לגור במוסד כזה.

ילדי המוסד למדו בבית הספר המקומי בגן יבנה, וכל יום אולצו ללכת מספר קילומטרים עד לבית הספר, לעיתים בגשם, בבוץ ובכל תנאי מזג אויר. הם היו יושבים בכיתה, מסתכלים בשקיקה על האוכל שהביאו ילדי המשפחות המקומיות לכיתה, שומעים את המילה “אבא” ו”אמא” מחבריהם לכיתה, חולמים ומפנטזים לחזור הביתה. בית הספר, לדבריו, היה המפלט היחידי שגרם לו להיחלץ לכמה שעות מן הגהינום, משום שרק המקום הזה הקנה להם קשר כלשהו לעולם החיצון, וזאת באמצעות חוויותיהם של הילדים האחרים שחיים עם משפחתם, ושם בעצם הבין לדבריו שהחיים שהוא חי במוסד אינם חיים נורמאליים.

מספר פעמים ניסו לברוח מן המוסד, אך ללא הועיל, המשטרה תמיד תפסה אותם. באחד הימים שברו מספר ילדים מן המוסד את חלונות בית הספר על מנת שתגיע משטרה, תוציא אותם מן המוסד ותיקח אותם למקום אחר, מחוץ למוסד, שם יהיה קל להם יותר לברוח, אך גם באירוע הזה נתפסו כולם והוחזרו למוסד.

לכל ילד במוסד היה מספר וכך הוא היה מזוהה. על בגדי הילדים לא היו רושמים את שמות הילדים אלא את המספר שלהם. לעיתים היו מדביקים תווית של בד על הבגד ועליה תפור המספר של הילד. הוא טוען שהוא כילד תמיד הרגיש שהוא חי כמו שחיו בשואה.

לילדים היו כינים באופן קבוע, המדריכים היו מעמידים אותם עירומים בשורה מול המקלחות שנראו לדבריו כמו המקלחות בשואה, מתיזים על ראשם נפט במכשיר של פליט ומן הראש היו יוצאים לדבריו גדודים של כינים. אחר כך היו מסבנים אותם בליפה לבנה גסה שורטת וכואבת, כמו זו בה משתמשים כיום עובדי הניקיון (לא הליפה הצהובה שגדלה בשיחים).

הייתה במוסד מלחמת הישרדות קשה, היו הרבה גניבות ואם הוא היה משיג פירות כמו אגס או תפוח, הוא היה חופר בור קטן ומחביא אותם באדמה משום שבחדר היו גונבים לו את זה.

למרבית הילדים היו ציונים נמוכים בלימודים משום שהם לא היו יכולים להתרכז והיו חושבים ומפנטזים כל הזמן על הבית. הוא עצמו ידע את לוח הכפל רק בכיתה ח’.
פעם ב3-4 שבועות היה יוצא הביתה. להוריו לא סיפר על הזוועות במוסד על מנת לא לצער אותם ולגרום להם לרגשי אשמה.

השיחה נקטעה משום שהוא לא יכול היה להמשיך. הוא בכה בכי תמרורים כשנזכר שוב ושוב על היותו פעוט בן 3 שוכב לבד במיטה במקום רע ומנוכר, בוכה לחיבוק של אמא ואבא ואף אחד לא שומע אותו והוא לא מעניין אף אחד.
__________________