משה קצב: נאום קרית-מלאכי והפאוץ’ הכפול של התקשורת ושל הפרקליטות

קצב לא זקוק לבצפר לתורת הנאומים

 

משה קצב, נשיא המדינה לשעבר, כינס (12.3.2009) מסיבת עיתונאים רבתי-עם במתנ”ס אשר בעיר מגוריו, קרית מלאכי, עם פרסום הודעתו של היועץ המשפטי לממשלה, מני מזוז, על ההחלטה להעמיד אותו לדין פלילי על אונס ומה לא – אחרי כל התהפוכות שה”תיק” הזה עבר.

 

ה”מסיבה” הזאת התמרחה על פני כשלוש שעות, וזכתה לקיתונות של בוז מכל אמצעי התקשורת, כאשר עיקר הביקורת הייתה על כך שהוא “לא חידש דבר” – על אמינותן של המתלוננות, ועל חפותו מכל אשמה.

 

כמובן שאם כבר משפדים את קצב – משפדים אותו כבר מכל כיוון אפשרי: הנאום ארוך מדי, יכול היה להגיע לפואנטה אחרי רבע שעה, “רק הזיק לעצמו”, וכו’: פתאום דואגים לו כל כך, בעיקר התקשורת.

 

דואגים לאינטרס המשפטי שלו, וגם מבקשים לעשות  לו בצפר בתורת הנאומים.

 

אבל תארו לעצמכם שמשה קצב היה מייחד חלק מנאומו להצגת הגנתו במשפט גופו … התקשורת הייתה מגלגלת אותו בזפת ונוצות על שהוא “מנהל את המשפט בתקשורת, במקום להוכיח את חפותו בבית המשפט …

 

שיטת הפאוץ’ הכפול במיטבה: מה שתגיד – יגידו לך את ההיפך מזה.

 

להתקפות האלה של התקשורת על קצב חברו – איך לא – גם “גורמי” הפרקליטות, וגם בכך אין כל תימה. גם הם, כמובן, אומרים כי קצב “רק הזיק לעצמו”, כאילו מישהו ציפה מהם להגיד שקצב הועיל לעצמו בנאום הזה.

 

ובכן, יש לי הפתעות בשביל כולכם.

 

אני לא יודע מה רצה קצב להשיג בנאום הזה, כי הוא לא גילה לי צפונות-ליבו. אני רק יודע מה הוא עשה: הוא ניהל התחשבנות עם הפרקליטות ועם התקשורת.

 

איך זה יכול להיות

 

גורו-התקשורת הד”ר יריב בן אליעזר (נכדו של דוד בן-גוריון, למי שלא יודע) מקשה איך יכול להיות שכל העולם נגד קצב, אז יש לי הפתעות גם בשבילו: יכול גם יכול להיות. משה קצב החל את דרכו הפוליטית כעסקן מפלגתי קטן, ולאט-לאט, משתמש בכוח הפוליטי שצבר בכל שלב של הקריירה כדי לקדם את עצמו לשלב הבא, הוא הגיע לאן שהגיע (כולל לנשיאות המדינה) כאשר “השד העדתי” תורם את חלקו – לפחות בשוליים.

 

משה קצב, למי שלא זוכר, היה גם רב-אלוף במינויים פוליטיים, אשר, ללא ספק, היוו חלק נכבד ממקור כוחו, כי אינטלקטואל גדול הוא מעולם לא היה, ואפילו הוגה-דעות קטן איש לא ראה בו, אבל יש;בו אותו “משהו” אשר עושה אותו ל”אובייקט” תקשורתי, בדיוק כמו הרעמה המפורסמת של דוד בן-גוריון (לא הזכרנו אותו כבר היום?), או רעמת-קולו הייחודית, אשר עשאוהו מטרה קלה לקריקטוריסטים טירונים ולחקיינים מתחילים.

 

אז משה קצב הרוויח ביושר את ההתקפות עליו, אבל זה לא אומר שהוא לא צודק בהשיבו מלחמה שערה.

 

המטרה המרכזית בנאום: הפרקליטות

 

כאמור לעיל, אני לא יודע מה רצה קצב להשיג בנאום הזה, אבל אני יודע מה הוא עשה: הוא ניהל התחשבנות עם הפרקליטות (וגם עם התקשורת, אולי כמטרה משנית).

 

באשר לתקשורת, אני לא יודע עד כמה קצב צדק, כי הנושא הזה אינו בראש האג’נדה שלי, אבל אין לי כל ספק שלפחות חלק מביקורתו עליה מבוסס על קרקע מוצקה. לעומת זאת, באשר להתקפתו על הפרקליטות, אני מאמין לכל מילה שלו.

 

אחד המאפיינים של הפרקליטות הוא תרבות-השקר, תכנות-עדים,  והלהיטות לניצחון ליטיגאנטי, שאינה יודעת גבולות מוסריים. פעם היה לי, בעניין מסויים, ספק אם אני צריך לפנות לבג”ץ, או לביהמ”ש המחוזי, ועל גם הגשתי גם עתירה לבג”ץ וגם ערעור למחוזי, וציינתי בכל אחד מאלה כי, משום הספק, אני מגיש, במקביל, את אותו ההליך לביהמ”ש האחר.

 

ומה עשתה הפרקליטות? במקום לגבש עמדה, היא טענה במחוזי שהסמכות היא לבג”ץ, ובבג”ץ היא טענה את ההיפך – שהסמכות היא למחוזי.

 

כמה מפתיע.

 

כיום כבר אין החולק על כך ש”תיק קצב” נוהל ע”י הפרקליטות בצורה כושלת, ואני רוצה להאיר כאן את הנושא מזווית קצת אחרת.

 

בתחילה הצהירה הפרקליטות, והצהיר מני מזוז, מכל מקפצה אפשרית, כי קצב יואשם במעשי אונס, ומה לא, אבל בסוף, לאחר השימוע ועיסקת-הטיעון שבא בעקבותיה, טיוטת-האישום התגמדה לכתב-אישום על נשיקה בלחי בלי אישור נוטריוני, או ליטוף קל במקום לא-מוצנע – “פחות מאשר בתיק חיים רמון“, כפי שהעירה נשיאת ביהמ”ש העליון, דורית ביניש, בדיון בבג”ץ, בעתירה נגד העיסקה הזאת. ההערה הזאת הייתה חלק מהשאלה שהציגה ביניש לפרקליט שייצג את המדינה בתיק-הבג”ץ הזה (שי ניצן, איך לא): איך הפכה טיוטה חמורה כזאת לאישום קל כזה?

 

הנה כך המשיך הדיון בבג”ץ:

 

שי ניצן משיב לביניש: “טיוטת כתב האישום לא הייתה סופית והכל היה פתוח, כי אחרת אין טעם לשימוע. בתיק הזה הייתה חקירה מתגלגלת, גם בינואר החקירה לא סגרה את כל הקצוות, קיבלנו ראיות נוספות מסנגורי קצב”.

 

ביניש: “יש לכם טרמינולגיה שהיא מוזרה ביותר בכל מה שקשור לטיוטת כתב האישום”.

 

ניצן: “פרקליטים שונים ראו בעיניים שונות את התיק”.

 

 כנראה ששי ניצן שכח את מה שיודע כל שקרן מתחיל: שהשקר הטוב ביותר הוא האמת.

 

אני, לו הייתי בנעליו של ניצן, הייתי עונה לביניש כהאי לישנא: דורית, תפסיקי להיתמם. גם בתקופתך בפרקליטות, כולל כשהיית פרקליטת המדינה, היינו מנפחים כתבי-אישום כדי להשיג יותר במיקוח על עיסקות-הטיעון.

 

אבל גם לגופו של עניין היה לפרקליטות מה להגיד: אנחנו נאלצנו להסכים לעיסקה הזאת, כי התיק בעייתי, העדות בעייתיות, וכו’, וכו’. נימוק לגיטימי, וכנראה גם נכון, והתוצאה של אותו תיק בג”ץ הייתה שהעיסקה לא נפסלה (כנגד דעת המיעוט אשר דרשה להחזיר את התיק לפרקליטות, על מנת לחשוב פעם נוספת), אבל השופטים זכו לכותרות שמנות.

 

במערכה הבאה, כשכתב-האישום ה”רזה” הגיע לבית המשפט, קצב הפך לפרקליטות את השולחן, יחד עם העיסקה, וזו נאלצה למשוך את האישום בחזרה (נושא לדיון נפרד), כי אם היא הייתה ממשיכה בהליך, היא הייתה נותנת לקצב בחינם את מה שהוא היה אמור לשלם עליו במחיר של הודאה באשמה.

 

כעת, פגועת-אגו, הפרקליטות חזרה למשרד ללקק את פצעיה, כאשר שם המשחק הוא הכל פתוח. אכן, כאשר עיסקה מתפוצצת, המונים מתאפסים אוטומטית, והצדדים חוזרים לנקודת-ההתחלה, אבל העיקרון הזה פועל לשני הכיוונים, כי כשם שהפרקליטות יכולה, כעת, לחזור אל הטיוטה המקורית, ולעשות ממנה כתב-אישום “שמן”, כך היא גם חייבת לבדוק את עצמה, אם יש לה בסיס, אפילו לכתב-אישום “רזה”.

 

ופרקליטות המחוז (ירושלים) – לילותיה כימים – אכן עשתה את שיעורי-הבית, וחשבון-החשמל שלה הרקיע שחקים, ואחרי שפרקליט המחוז יחד עם כל הצוות גהרו על הררי החומר, הם הגיעו למסקנה שקצב ופרקליטיו צודקים, שאין תשתית לכתב-אישום, ושיש לסגור את התיק.

 

אבל זה לא התאים לאגו של היועץ המשפטי לממשלה, מני מזוז – ובענייני-אגו אני מומחה לא-קטן – והוא שלח את התיק לפרקליטות של מחוז אחר (המרכז), צעד לא מקובל, ומאוד-מאוד תמוה, אבל גם הפרקליטה (רונית עמיאל) שקיבלה לידיה את התיק הזה הגיעה לאותה המסקנה: אין תשתית לאישום, יש לסגור את התיק.

 

אפשר היה להבין את גלגול התיק לפרקליטות נוספת אם הייתה בפרקליטות מדיניות כללית של העברה ל”חוות-דעת שנייה”, בין באופן כללי, בין בתיקים בעלי מאפיינים מסויימים, אבל בפרקליטות “אין חייה כזאת”. אפשר היה להבין צעד כזה גם אם הייתה החלטה להעמיד את קצב;לדין, אבל, ex cautela, התיק היה מועבר לבדיקה נוספת לפני הגשת כתב-האישום, “כדי למנוע בושות”, אבל כאן קרה בדיוק ההיפך: מזוז העביר את התיק לפרקליטות אחרת כדי שזו תספק לו סחורה מסויימת, “על פי הזמנה”.

 

ומה עושים כאשר גם זה לא מצליח? נותנים את התיק לפרקליט המדינה, משה לדור, כדי שזה “יראיין” את המתלוננת, לראות אם אכן היא לא אמינה … וגם דברים כגון דא אפשר להבין אם המשטרה ממליצה להעמיד לדין על סמך עדות זו או אחרת, אבל לפרקליט המנהל את התיק יש ספקות באמינותו של העד. אבל אם המשטרה ממליצה שלא להעמיד לדין, בין מחוסר ראיות, בין משום שהעדים לא אמינים, או שהפרקליט המטפל מחליט כן, המקסימום שיכול הדרג שמעליהם הוא לקבוע שיש ראיות מספיקות לאישום, או להחזיר את התיק למשטרה, להמשך החקירה.

 

אבל כאשר פרקליט המדינה נכנס לנעליו של החוקר המשטרתי, במגמה להציל את התיק – זה מריח לא טוב.

 

לכן גם שמתי את המילה “יראיין” במרכאות כפולות ומכופלות, כי אחרי ה”סידרתי לה את המחשבות” של האלוף גדי שמני בפרשת הנשיקה המפורסמת של חיים רמון, מי פתי ויאמין כי ה”ראיון” הזה לא היה אלא תיכנות העדה לספק את הסחורה המוזמנת?

 

והשאלה היא איזה אינטרס יש למשה לדור לרצות את האגו של מני מזוז, כאשר כל התיק הזה נוהל בתקופה שהוא – לדור – היה מחוץ למערכת (וגם מחוץ למערכה), ולא היה לו כל חלק במחדלים המביכים? אולי כדי לפלס לעצמו דרך אל לשכת היועץ המשפטי לממשלה, כאשר מזוז יפנה את כסאו.

 

ומה תעשה המדינה כעת, כאשר התיק יגיע לביהמ”ש המחוזי, עם כתב-האישום ה”שמן”? היא תטען בדיוק את ההיפך ממה שהיא טענה בבג”ץ: שהעדים “אמינים”, שעדותם “פשוטה, כנה וברורה”, ושהתיק “סגור הרמטית, מכל כיוון אפשרי”…

 

וגם כאן שיטת הפאוץ’ הכפול במיטבה, ומה שחסר לנו עכשיו הוא שאת המדינה ייצג, גם בהליך הפלילי, שי ניצן, המשנה לפרקליט המדינה לתפקידים מיוחדים.

 

ועל כן אמרתי שאני מאמין לכל מה שקצב אמר על הפרקליטות.

 

נאום ברמה של “ספר”, לא ברמה של עיתון

 

משה קצב לא דיבר אל שופטיו, אלא אל הציבור, והוא לא דיבר על אשמתו או על חפותו, אלא על אשמתה של הפרקליטות, עם מני מזוז בראשיה (וכאמור – גם משהו על התקשורת).

 

משה קצב עשה בדיוק את מה שהוא צריך היה לעשות, ולא עשה את מה שהוא לא צריך היה לעשות: הוא לא התגונן מפני האשמות לגופן, אלא רק התחשבן עם הגופים הציבוריים אשר הביאוהו עד הלום.

 

כל אלה שאמרו עליו שהנאום שלו “משעמם”, ושהיה צריך “להגיע לפואנטה אחרי רבע שעה”, היו אומרים שהיה זה נאום “שטחי”, “אוסף של מנטרות וסיסמאות”, או “מתקפה ללא תשתית עובדתית” גם אם הנאום היה נמשך חצי שעה או שעה.

 

אז קצב נכנס לפרטי-פרטים, כדי לסגור מכל כיוון אפשרי את נושא מזוז והפרקליטות, ומי שלא עמדה לו הסבלנות, ויצא אחרי שעה, שעה-וחצי או שעתיים, שעתיים-וחצי, לא יוכל לטעון שקצב “דיבר ודיבר, ולא אמר כלום”.

 

גם התרעומת על כך שקצב לא הסכים לענות על שאלות  אינה במקומה, כי העיתונאים באו לשמוע על א’ ממשרד זה, ועל ז’ מלשכה זו, ולא על הפרקליטות – או על עצמם, ולקצב לא היה שום אינטרס לתת לעניינים ה”צדדיים” (מבחינתו) לדלל את העיקר.

 

ולמי שטען כי בנאום הזה “לא היה שום חידוש” – גם זה לא נכון: החידוש היה בכך שכל הטענות של קצב נגד מזוז והפרקליטות רוכזו ברמה של “ספר”, ולא ברמה של עיתון אשר ביום-המחרת משמש לעטיפת דגים מלוחים בשוק הכרמל.

 

האם קצב יורשע או יזוכה?

 

אני לא יודע אם משה קצב יורשע או יזוכה, כי אני לא מעורה בחומר שיש בידי התביעה, אבל זה גם לא כל כך מעניין אותי, כי האיש היום הוא אזרח פרטי, וגם אם היה מדובר עדיין בתקופת כהונתו, את המעשים המיוחסים לו הוא עשה – אם עשה – כאיש “פרטי”, ולא כממלא פונקציה שלטונית.

 

מה שאותי כן מעניין זה התנהגותן של הרשויות הציבוריות, ועל המקרה הזה, ללא ספק, לא תהיה תפארתן.

 

התיק הזה לא ייגמר טוב!

 

התיק הזה יכול להיגמר בהרשעה מלאה, בזיכוי מלא, או בהרשעה בחלק מהאישומים, וזיכוי מחלקם.

 

מה שאני כן יכול לומר הוא שכל תוצאה שתהיה תגרור תגובות-זעם וביקורת קטלנית מכיוון זה או אחר. התיק הזה ייגמר רע, והאחריות העיקרית לכך תהיה של מזוז והפרקליטות, שהתחילו ללא שיעורי-בית, והמשיכו בלי שיעורי-בית.