תלונה לשר המשפטים דניאל פרידמן: לשלוח הבייתה את השופטים סלים ג’ובראן וגיליה רביד
תלונה לשר המשפטים דניאל פרידמן: לשלוח הבייתה את השופטים סלים ג’ובראן וגיליה רביד
|
סמכות עצמאית
מה עושים כאשר הליכי פסלות לא מועילים וגם הנתל”ש מסרב לטפל בתלונות? לשר המשפטים ישנה סמכות עצמאית, שאינה תלוייה בהחלטות הנתל”ש או בהליכי-הפסלות *** הזמנה להעיף את סלים ג’ובראן, ותזכורת בעניין גיליה רביד
שמחה ניר, עו”ד
משעול גיל 1-ג’, כפר סבא 44281
טל’ 09-7424838, נייד 050-7520000
פקס 09-7424873
כפר סבא, 6.3.2009
לכבוד
הפרופ’ דניאל פרידמן (או מי שיבוא תחתיו)
שר המשפטים ויו”ר הוועדה לבחירת שופטים
משרד המשפטים
ירושלים
הנדון: השופט סלים ג’ובראן, ביהמ”ש העליון; השופטת גיליה רביד, בימ”ש השלום
כיוון שמקובל לתקוף כל אמירה קשה בטענות על “סגנון”, אקדים ואומר כי את הביטוי אבי אבות הטומאה השמישו, כלגיטימי בשיח הציבור, אותם כוהני-הסגנון אשר משתלחים בסגנונם של המבקרים אותם.
והכוונה היא גם לשופטי ישראל, החל מביהמ”ש העליון ודרומה מהם.
אוסיף עוד כי הביטוי מושחתים, נמאסתם, כבר שנים רבות הוא חלק אינטגראלי מהשיח הציבורי, ואיש לא הודף אותו בטענה של “סגנון”.
יחד עם זאת, אם תמצא במכתבי זה ביטויים “בוטים” יותר משני הנ”ל, לא אהסס להתנצל עליהם, ולחזור בי מהם.
אפתח בעניינו של השופט סלים ג’ובראן
מצורפות כאן תלונה ששלחתי לנציב תלונות הציבור על שופטים (נתל”ש), וכן בקשה לפסול אותו בתיק פלוני, והודעת ערעור על החלטתו שלא לפסול את עצמו.
התלונה לנתל”ש והערעור נדחו ע”י הנתל”ש וע”י הנשיאה דורית ביניש, וזו זכותם, אבל אין בכך כדי לשלול את סמכותו של שר המשפטים, הן לפתיחת הליכי-משמעת על פי סע’ 18 לחוק בתיהמ”ש, והן להצעה להעביר שופט מכהונתו, עפ”י סע’ 7(4) לחוק יסוד: השפיטה.
אוסיף ואציין כי חלק מהטענות שלי אכן אינן בסמכותו של הנתל”ש, וגם לא בהליכי פסלות, והמנהג של אנשי לשכתך להעביר לנתל”ש, אוטומטית, כל פנייה בעניין שופט אין לו ידיים ואין לו רגליים, וחמור שבעתיים הוא הנוהג להעביר אל הנתל”ש פנייה בעניין שופט, אחרי שהוא עצמו קבע שאין לו סמכות לטפל בעניין (כפי שנעשה בעניין השופטת גיליה רביד, שהוא העניין השני אותו אני מביא, בהמשך.
אני לא שולל את זכותך להתייעץ עם מי שתרצה, כולל עם הנתל”ש, בתנאי שהאחריות ושיקול-הדעת יישארו בידיך.
ובחזרה לעניינו של השופט סלים ג’ובראן: אם תקרא בעיון את החומר המצור, תיווכח בעצמך כי השופט סלים ג’ובראן הוא שקרן, חסר יושר אינטלקטואלי, חצוף ונוקט איפה ואיפה לטובת המדינה-המאשימה, ולרעת האזרח-הנאשם.
ובקיצור: הוא מושחת!
אני חוזר על כל האמור בתלונתי אל הנתל”ש, בבקשת הפסלות ובערעור עליה, ומבקש לנקוט נגדו הליכי-הדחה, על פי סע’ 7(4) לחוק יסוד: השפיטה.
לחלופין אני מבקש להעמידו לדין משמעתי.
אציין, לעניין זה, כי היושר האינטלקטואלי הוא אחת התכונות הנדרשות משופט על פי כללי הוועדה לבחירת שופטים, וממילא כל החלטה שיפוטית הנגועה בחוסר יושר אינטלקטואלי היא התנהגות שלא כהלכה במילוי תפקידו של השופט, עבירה לפי סע’ 18(א)(1) לחוק בתי המשפט.
ואם הנתל”ש הראשונה (טובה שטרסברג-כהן) והנתל”ש השני, המכהן כיום (אליעזר גולדברג) סבורים כי היושר האינטלקטואלי של השופטים אינו התחום סמכותם – ומכוח החוק לא ניתן לתקוף את החלטותיהם, אפילו בבג”ץ – אותו הוא וסימן כי עד לתיקון החוק הסמכות הסטאטוטורית הבלעדית היא בידי שר המשפטים בלבד: הוא ולא מלאך, הוא ולא שרף, הוא ולא שליח.
ומכאן לעניינה של השופטת גיליה רביד
ביום 3.7.2006 פניתי אל שר המשפטים דאז, חיים רמון, ואל נשיא ביהמ”ש העליון דאז, אהרן ברק, והזמנתים, כל אחד מכוח סמכותו המקבילה לפי סע’ 7(4) הנ”ל, להביא להפסקת כהונתה של השופטת גיליה רביד, מבית משפט השלום בתל-אביב-יפו.
הנשיא ברק לא טרח לענות לי, וטרם החלטתי אם יש טעם לחזיר עם הבקשה הזאת אל הנשיאה הנוכחית, דורית ביניש.
לשכת השר, מצידה, העבירה את פנייתי אל הנתל”ש, וזו החליטה (ובצדק!) כי הנושא אינו בסמכותה, אבל, ברוב חוצפתה, השיבה לי כאילו אני התלוננתי בפניה.
כיוון שהנתל”ש החליטה כפי שהחליטה, קיימתי מגעים נוספים עם לשכת השר, על מנת שזה יפעל על פי סמכותו, כנדרש על פי פנייתי המקורית, ואת המגעים האלה סיכמתי במכתבי מיום 23.10.2006, אל עוזר השר, מר מרדכי כהן.
במכתבי זה ציינתי כי אכן “שר המשפטים רשאי להתייעץ עם מי שהוא רוצה”, אבל הוספתי כי “בסוף הוא צריך להפעיל את שיקול-דעתו שלו”.
לפנייתי אל השר רמון מלאו, בינתיים, שלוש שנים וארבעה שרי משפטים, והגיע הזמן להתייחס אליה.
בשולי מכתבי הנ”ל אל מר כהן הוספתי:
ולסיום: אם הנימוקים שהבאתי כדי להראות את בורותה המקצועית של השופטת גיליה רביד אינם יוצרים “מאסה קריטית” להפעלתו של סעיף 7(4) הנ”ל – יש לי “דוגמאות” נוספות, אשר התגלו לי אחרי מכתבי המקורי – רק תבקשו (בינתיים, כל עוד השר לא מגלה נכונות להפעיל את סמכותו, אני לא רואה טעם להשקיע אנרגיה נוספת בנושא).
והגם שדי לי בכך, גם לעת הזאת, אציין אירוע נוסף, חמור עד כדי מעשה-נבלה: הזמן שהשופטת גיליה רביד נתנה לי לצורך הסיכומים בכתב היה מועט ביחס למורכבות התיק, הגשתי את הסיכומים בחלקים-חלקים, כדי שאם אבקש הארכה, לא ייראה הדבר כאילו אני יושב באפס-מעשה, ומבקש הארכות שאפשר היה להימנע מהן.
כאשר תם הזמן שהשופטת הקצתה לי, ביקשתי הארכה נוספת, וקיבלתי הארכה קצרה, אבל כיוון שעם תום ההארכה (ועם הסירוב ליתן לי הארכה נוספת) טרם ניתנה הרכעת-הדין, המשכתי והגשתי לה חלק נוסף, ובו כמה פרקים נוספים של הסיכומים.
למרות שבאותה העת הכרעת-הדין הייתה עדיין רחוקה (הכה”ד ניתנה רק כחודש לאחר מכן), השופטת הזאת העדיפה את שיקולי-האגו שלה על פני עשיית-הצדק, והורתה למזכירות להחזיר לי – פיזית – את החלק הזה של הסיכומים, לאמור: גם אם יש בהם כדי לשכנע אותי שיש לזכות את הנאשם – זה מעניין אותי כקליפת-השום!
אם התנהגות כזאת היא “כהלכה במילוי תפקידו” של שופט, אפשר “לסגור את הבאסטה”.
לפיכך אני חוזר ומבקש לפעול להדחתה של השופטת גיליה רביד מכהונתה, ולחלופין להעמידה לדין משמעתי.
בשולי הדברים אציין כי השופטת הזאת, הציגה את מועמדותה לקידום לביהמ”ש המחוזי, זמן קצר לאחר שנתנה את פסק-הדין בענייני, וזה מחזק את הטענה כי היא התנהגה ופסקה כפי שהתנהגה ופסקה, מתוך פזילה אל היושבים על ברזי-הקידום, בדיוק כשם שעשתה כן השופטת חיותה כוחן, במשפטו של השר חיים רמון.
אני מבקש לבדוק גם את העניין הזה, ולצור זה אני מפנה אותך אל מאמרך-שלך, משפח רמון.
כמובן שדרישתי זו כוללת לעכב כל פעולה לקידומה של השופטת, בתוך מערכת המשפט.
גם פניותי בעניין זה מצורפות למכתבי זה.
בכבוד רב,
שמחה ניר, עו”ד
הנספחים:
כבוד השופט סלים ג’ובראן מתבקש לפסול את עצמו
כבוד השופט סלים ג’ובראן מסרב לפסול את עצמו: הודעת ערעור
על הבורות של השופטת גיליה רביד, ועל סעיף 7(4) לחוק יסוד: השפיטה
עוד על פנייתי להעביר מכהונתה, משום בורותה המקצועית, את השופטת גיליה רביד