מפקד חיל הים, האלוף אליעזר (“צ’ייני”) מרום נתפס מבלה במועדון חשפנות, והארץ כמרקחה.

ב-27 באוקטובר 2000 החליטה התזמורת הסימפונית ראשון לציון לנגן את יצירתו של ואגנר, “אידיליית זיגפריד”, לאחר שבית המשפט העליון דחה עתירה שדרשה ממנו למנוע את נגינת היצירה. כבר בתחילת היצירה, ישראלי מבוגר כבן 80, יליד פולין, אשר משפחתו נספתה בשואה, הוציא רעשן והחל להשתמש בו כמחאה על הנגינה. האיש הוצא בכוח מן האולם למקום בו הפגינו אנשים נוספים, ונגינת היצירה חודשה. מספר אישי ציבור בחרו לצאת מהאולם בעת שיצירתו של וגנר נוגנה. אחרים, ובהם שופטות בית המשפט העליון עדנה ארבל ודורית ביניש, נשארו באולם (הפרטים והקישורים עפ”י ויקיפדיה; ארבל עוד לא הייתה אז שופטת ביהמ”ש העליון, אלא רק פרקליטת המדינה).

בשני המקרים הבילוי של אנשי-הציבור היה בזמנם הפרטי, ועל חשבונם הפרטי, כך שעבירה פלילית לא הייתה מצידו של אף אחד מהם.

האם הייתה כאן איזו עבירה משמעתית, משהו מעין “התנהגות לא-ראוייה של אדם במעמדו/תפקידו/דרגתו”? לגבי ביניש וארבל בוודאי שלא, לפחות לשיטתו של בית-היללניק כמוני. לגבי מרום – אולי כן, אולי לא.

אבל השאלה היא אם כל אלה היו חיוניים, והם אכן לא היו חיוניים, כי מאיש ציבור מצפים למידה מסויימת של טאקט ציבורי, ומידה זו רבה ככל שמעמדו של איש הציבור רם יותר. איש ציבור יכול לבקר כאוות נפשו בכל קונצרט, אבל אם נפשו משתוקקת לשמוע את ואגנר, הוא לא מוכרח לעשות זאת בפרהסיה, במדינה היהודית בה זיכרון השואה עדיין טרי, ובה חיים עדיין ניצולי-שואה לא מעטים. הוא יכול לקנות לעצמו תקליטים או דיסקים של ואגנר, ולהאזין להם ברשות היחיד.

שונה במעט – רק במעט – מצבו של מפקד חיל הים. הוא פחות מוכר, והבילוי היה במקום מוצנע למדי. העובדה שאיש לא זיהה אותו (זולת עיתונאי אחד, במקרה), כי הוא דיבר אנגלית ובזכות מראה פניו הכל חשבו שהוא “פועל סיני”, מדברת לזכותו. אפשר להוסיף כי הוא לא בא בשביל ה-show, בעוד שהופעה של איש ציבור באירוע רב-קהל יש בה מידה מסויימת – לא בהכרח רבה – של show.

מכל מקום, חוסר הטאקט הציבורי היה פחות במקרהו של האלוף, אבל גם הוא יכול היה לחפש לו בילוי אחר.

נשאר עוד היבט אחד לענות בו: אמינות הדיווח.

משנחשף הבילוי האהוב על האלוף, הוא טען שהייתה זו “מעידה חד-פעמית”, אשר לא מעידה על שום דבר, אבל התברר שזה לא היה הכי מדוייק, וזה מחזיר אותנו אל עדנה ארבל, אותה כבר הזכרנו לעיל, שגם היא כבר נתפסה בדיווח כוזב, כאשר הצהירה שהיא בעלת תואר שני, וכך גם פורסם על ידה באתר מערכת המשפט עד שהדבר תוקן, והיום אנחנו יודעים שהיא רק “למדה לתואר שני”.

וגם על דברים כאלה נאמר: זה גרוע מפשע, זו טיפשות.

כאשר נתגלתה מעידתו – עדיין “חד פעמית” – של האלוף מרום, הוא זומן אל הרמטכ”ל, גבי אשכנזי, וקיבל “נזיפה בעל-פה”, או משהו דומה. כעת, אחרי שהתברר כי החד-פעמיות הזאת לא הושתתה על אדני-אמת לא ברור כיצד יתייחס הרמטכ”ל להיבט הזה של הפרשה. ייתכן שיעדיף את האמינות – אפילו בדברים קטנים, יחסית, אשר אינם קשורים לתפקודו הצבאי, וייתכן שיעמיד בראש מעייניו את המשך כהונתו של מפקד חיל הים, שהרי מפקדי-חיל לא מחליפים כמו גרביים.

אבל דבר אחד אפשר להניח בוודאות כמעט-מוחלטת: בניגוד למקובל במערכת המשפט, אצל הרמטכ”ל לא שיקולי מדורת-השבט הם שיכריעו.