ב”ה

אורו מרוז (ד) שיטת הרבדים, ולחילופין, שיטת השלבים

 

 

 

 

אז, מה ההבדל            

 

אני לא יודע כמה מכם ראו את האימא הצווחת בנוה-דקלים שהחזיקה ילד בן 3 וצרחה על קצין בכיר בצה”ל. “תסתכל לילד שלי בעיניים”, היא צרחה, “תסתכל עליו טוב!!! מה אתה יכול להגיד לילד היהודי הזה???”. הקצין לא איבד עשתונות, הסתכל לילד היהודי טוב בעיניים ואמר: “חמודי, להתראות עוד 15 שנים בגולני”. בשביל הרגע הזה היה שווה להקים את צה”ל.

 

אם קצין ה-SS  הזה, טרם קבל את הענש המגיע לו, הוא עוד יקבל. בזה אין ספק!

 

לי הזכיר התיאור הזה של מרוז את הסיפור הבא (“פנקס ויטל”, יצחק כצנלסון):

 

“… ובעיניו ראה את האם ואת הנער הרך, בן עשר, אחת עשרה, וכנור בידו הנופלת. כשהיה עומד, הוא ואמו לפני בראנד… בראנד זה, רוצח נבזה מטבעו, רוצח להנאה…

–          את עובדת?, קרא רכות לאשה – לכי לך, וזה הנער לשמאל! זה הכינור שבידו – מהו, תנגן?

–          בני הוא, והוא מיטיב לנגן, לא לפי ערך שנותיו, ניצח בקונקורס של מאה כנרים, קבל ציון להצטיינות ראשונה.

–          ינגן לפני.

הנער ניגן… אני הן שמעתי מנגנים בפילהרמוניה, גם בורשה ובחוץ לארץ, קרא שיינברג, ועיניו רחבו. ואולם, אלה, לא היו אצבעות, נפש, נפש ניתרה על נימי הכנור… לא שמעתי נגינה כזו מימי. לאחר שהוריד הנער את ידו עם כנורו למטה, ציוהו בראנד, מתוך צחוק קל, לסור לצד שמאל, ולאמו הרשה לשוב אל השאפ, אך נענה לה ונתן לה להילוות אל בנה, למות…..

 

נדיבות של נאצי ונדיבות של חייל מרוז – “חמודי”, הוא אומר לילד, ומביט ישר בעיניו, כיאה לחייל “גבור” של צה”ל ה”קדוש”, בשעה שהוא מביא על הרך, על כל משפחתו, על קהילתו ועל עם ישראל טראומה לכל החיים, בשעה שהוא, המרוז, מגרש ככלבים יהודים שאינו ראוי להתעפר בעפר רגליהם. הוא לא שולח את הילד, היישר אל מותו, קודם צריך קצת להשתעשע, שכן – “החיפזון מן השטן”, הוא מזמין את הילד למות למענו בעוד  15 שנה, ב”גולני”, הרוצח גם יודע, כשהילד הזה יגדל הוא ילך כצאן ל”גולני”, לצבא ההגנה למרוז, למות למען רוצחי העם היהודי. ועל זה מברך גיא: בשביל הרגע הזה היה כדאי להקים את צה”ל….

 

אם מרוז תהיה עדיין קיימת, היא תמשיך לשלוח את הבנים להיהרג, כי זו הנאתה של מרוז, לשם זה הוקמה, להבדיל מגרמניה, שלא הוקמה דווקא למטרה זו, אך הגיעה לכך. גיא המרוז מתאר פה רגע של קלאסיקה נאצית, ובהיותו מרוז, הוא אפילו אינו מרגיש בכך, בעיניו, המרוז הוא גבור, והאם הצווחנית היא מטרד חסר תרבות…

 

המרוזים רואים במתנגדים להם, “פורעי חוק”. הם, העוברים על כל חוקי אנוש, על כל חוקי האנושות והאנושיות, רואים בקרבנותיהם – “פורעי חוק”. הם רואים בפשעים, שמבצעי כמותם הובאו למשפטי נירנברג, מעשים נעלים ובקרבנות – פורעי חוק!

 

גם הנאצים ראו בפרטיזנים ובמורדי גיטו ורשה “בריונים”, “ליסטים” ו”פורעי חוק”.

                            

 

בתמונה: שלושה לוחמים שנתפסו חיים; מתוך הדו”ח בצילומים של גנרל
הס”ס שטרופ בכתובת הגרמנית נאמר: “הלסטים האלה התגוננו עם נשק ביד”

 

כשיורגן סטרופ דיווח למפקד קריגר על ימי הקרבות האחרונים בגיטו ורשה, הוא דבר על הצבא הנלחם ב”פורעים”, ב”בריונים’‘ וב”טרוריסטים” היהודים.

(בגיטו ורשה היו שתי מחתרות מרכזיות. ראשונה הוקמה מחתרת בית”ר-ברית חשמונאים, ולקראת ימי הגיטו האחרונים קמה גם המחתרת של תנועות השמאל בראשות אנילביץ.
שתי המחתרות פעלו בנפרד, אצ”י – ארגון צבאי יהודי (בית”ר) נלחמה כארגון יהודי על כבוד העם היהודי.
מחתרת השמאל, גבורים גם הם, נלחמו בפאשיזם הגרמני אויב הפועלים, אויב הסוציאליזם.
בימי הגיטו האחרונים היה שיתוף פעולה מלא בין שתי המחתרות. הן חילקו ביניהן את גזרות הפעולה, נלחמו בגבורה עצומה, כשהם מפילים בחיה הנאצית לא מעט חללים.
במשך תקופה פעילותם הם אף הוציאו להורג מלשינים יהודים רבים, ששיתפו פעולה עם הנאצים.
כל ה”מורדים” נפלו כגבורים יהודים על קדוש ה’. בין אם התכוונו לכך ובין אם לאו!)

 

שיטת הרבדים          

 

 

שמעתי היום את הפושע, דני רוטשילד, המדבר על “שני רבדים” – “הרובד הצבאי והרובד המדיני…”. תורתו המרוזית של רוטשילד, על רגל אחת, היא – הרובד הצבאי צריך לסגת מפני הרובד המדיני. מרוז יוצאת ל”מבצעים”, לעולם לא למלחמת חרמה. רוטשילד מתעסק בענייני “שלום ובטחון” כבר שנים רבות, ובעברית פשוטה – בראשיהם של רוטשילד וכל חבר המרוזים, דמם של אלפי קרבנות ה”שלום”. אבל זה לא מפריע להם. הם ימשיכו בכך.

                                                                                                  

כי מה תמציתו וכללותו של “תהליך השלום”, או “התהליך המדיני”? כניעות, ללא תנאי, של “ישראל” לג’יהאד. רובה הגדול מאד של ארץ ישראל כבוש בידי האימפריאליזם הג’יהאדי, אך המרוז לעולם לא יסתפק בנסיגות קיימות, הוא, לעולם, יצדיק את המרצחים. והנסיגות גוררות אחריהן את המלחמות הבאות – מלחמה, נסיגה וחוזר חלילה. ומה נדרש מן הפארטנר ל”שלום” – הג’יהאד? לבטל את הג’יהאד – להפסיק את טבח היהודים. זה הכל. אבל, זה באמת הכל. ולכן אין שום סיכוי שהג’יהאד ייענה לדרישה הלא מציאותית הזו. אין  סיכוי שהג’יהאד יתאבד, אלה לא יהודונים עלובי נפש, אלה רוצחי יהודים! ברור שאין שום סיכוי שהג’יהאד יוותר על מקור חיותו – הטבח ביהודים, אין טבח, אין ג’יהאד, אין איסלאם, אין כלום!

 

למה להכביר במלים – רוטשילד יודע שלעולם לא יהיה כאן שלום בדרכו שלו. הוא יודע זאת. הפושע יודע, שלא היה ויתור ש”ישראל”, היא מרוז, לא עשתה, בשנאתה לעם היהודי. הוא מצדד במבצע נוסף בעזה, בתנאי, כמובן, שלא יהיה נצחון, כי אם יהיה כזה, איך נעבור ל”רובד המדיני”? איך נמשיך לוותר? על מה עוד יש לדבר ב”רובד המדיני” ולא דברו ולא עשו?

 

התשובה ברורה – כמובן, על השמדתה של השארית מפירות נצחון מלחמת ששת הימים. הרי מרוז כבר הזרימה אלפי מרצחים, חמושים, ליהודה ולשומרון. ועדיין אידיוטים למיניהם, מדקלמים את “אסור להשוות..”. אז, כבר הסברתי לכם – גם אי אפשר להשוות, המרוזים גרועים יותר! הנצחון הנסי, במלחמה בת ששה ימים, על העומדים עלינו לכלותנו, כקוץ הוא בבשרם של המרוזים. זה משגע אותם! תשאלו את גיא. הוא משקר כשהוא אומר שביצוע מדיניות היודנריין בחבל עזה שיעמם אותו, היתה זו לו התעלות רוחנית, שמחה שאין להכילה. ואולי, באמת, היה לו קצת משעמם. הוא מודה – הוא רצה לראות מכות, אך, לצערו, לא היו כאלה.

 

האמת היא, שגם לצערי. במקום לראות יהודים נלחמים ומכים, בכל מה שיש, במרוזים, כפי שחייב לעשות יהודי המגן על הבית, ראינו חיבוקים ונשיקות לפושעים – פושעי מלחמה ופושעים נגד העם היהודי ונגד האנושות. וזה היה מבחיל. לאותו חייל SS, שלעג לאם ולתינוקה, צריך היה לשבור את הפרצוף, לכל אותם פושעים במדי צבא ההגנה למרוז, צריך היה לשבור את ידיהם ואת רגליהם, ולפני הכל, כאמור, את ראשיהם! הם מובילים אותנו להשמדה בטוחה, ועדיין, הנדונים למוות, משתפים אתם לפעולה!

 

 

(כג) אוֹרוּ מֵרוֹז אָמַר מַלְאַךְ יְקֹוָק אֹרוּ אָרוֹר יֹשְׁבֶיהָ כִּי לֹא בָאוּ לְעֶזְרַת יְקֹוָק לְעֶזְרַת יְקֹוָק בַּגִּבּוֹרִים: שופטים פרק ה

 

תארו לכם, אם קללה נמרצת כזו מוטחת במי שלא באו לעזרה, איזו קללה תבוא על הנלחמים בגבורים ובה’!