ב”ה

 

                                                           

במוסף מעריב ( 30.4.93) התפרסם ראיון של בילי מוסקונה לרמן עם עו”ד לאה צמל שבסופו מובא דו השיח. מוסקונה: תגידי לפחות שאת נגד פגיעה בחיי אדם.
צמל: זה לא יהיה נכון כי אני בעד פגיעה במתנחלים.
)בתגובה לתלונת עו”ד אליקים העצני על הסתה להשמדה, הודיעה המשטרה שאין בכך ענין ציבורי).

 

אורו מרוז   (ב)  זו לא תהיה מלחמת-אחים  

 

 

 

“… אני ארוץ לשם אל מעבר לקוים ששנים ארוכות לא חציתי ואדוש בשרם במכות נאמנות להניס אותם .. אצא אל הקרב כדי להילחם פעם אחת באמת במלחמה צודקת. יירד הרבה דם…”

 

אני מסכימה עם הקבוצניק המרוזי, אנחנו לא אחים! הסכמתי אתו כבר אז, כאשר אמר את הדברים. תמיד ידעתי שהם לא אחים, אלא אסון נורא שאירע לעם היהודי. נסיון בו העמיד אותנו הקב”ה, של – “וביערת הרע מקרבך” – ולא עמדנו בו, לא ביערנו את הרע המוחלט הזה, והוא מבער אותנו, את היהודים, כבכל דור ודור.

 

 הבזיון הוא, שבמשך כל השנים, בהן לא הסתירו המרוזים את רצונם בהשמדתנו, המשיכו ה”ממלכתיים” להתחנחן ולהתרפס לפני המרצחים האלה. ואת הטירוף הזה של אהבת-חינם לבני שטן, הטביעו בדורות של ילדים שנשבו בידי משיחי ה”ממלכתיות”, נביאי  שקר וכזב קטלניים.

 

אם תהיה מלחמה, והיא חייבת להיות אם חפצי חיים אנו, זו לא תהיה מלחמת-אחים, כפי  שמלחמת בנות-הברית בנאצים לא היתה מלחמת אחים. לא ייתכן שרוצחי-העם הם אחיו, לא ייתכן שרוצחי-עם אחים שלנו! לא ייתכן שחלאת המין האנושי, אחות היא לעם סגולה. אין שקר גדול מזה!

 

“אלה לא האחים שלי , הם לא. … ואם יום אחד תהיה מלחמה , והיא תהיה.. מלחמת אחים.. אני ארוץ לשם אל מעבר לקוים ששנים ארוכות לא חציתי ואדוש בשרם במכות נאמנות להניס אותם .. אצא אל הקרב כדי להילחם פעם אחת באמת במלחמה צודקת. יירד הרבה דם זו תהיה מלחמה ארוכה אבל אחרונה. מלחמה בהם”. (הקיבוץ, 17.8.95)

 

 

הבקר קמתי עם מין תמונה שכזו – היהודים הנדחפים לרכבות המוות בקתות הרובים, עושים מעין איגוף של הרובה, מתנפלים על הנאצים, נופלים על צוואריהם, מחבקים ומנשקים אותם, ואז, חוזרים לגוש הנדחפים ועולים ברכבות. אני מרבה מאד לחלום על “השואה” בשנים אלה, בהן מתרחשת על ראשינו שואה איומה ואי אפשר לזעוק. פחות מבכל מקום אחר, אפשר לזעוק בערוץ 7, כי ערוץ זה הוא שופרם של ה”ממלכתיים”, שלא יתנו “ללכלך” על “גדולי האומה”, על מרצחים כמו בן-גוריון, ימח שמו וזכרו, ועל תואמיו וממשיכיו, בדורנו. אילו ידע העם היושב בציון, שכבר אז היו אלה המרוזים שפעלו מאחורי קלעי “השואה”, אזי היו מוכנים יותר למה שמתרחש היום. היו מבינים, שבסיסמא: “שתי מדינות לשני עמים” מסתתרת, או לא כל-כך מסתתרת, תאוות רצח העם היהודי (וגם בזה עוד נדון, אי”ה).

 

לא מניחים לעורר את העם למודעות לתהליך הפתרון הסופי של בעיית היהודים=”תהליך השלום”. ועל כן, המכסימום שהעם הזה עושה, זמן רב לאחר הדקה התשעים הוא – ללכת לקלפי ולהשליך בתוכה פיסות נייר, חסרות כל משמעות, בדיוק כמו האשפה המושלכת לפח. ואף פחות מכך. את האשפה ממחזרים, את פיסות הנייר האלה קוברים יחד עם הבוחרים שהשליכו אותן לקלפי.

 

“… ואפתח תחביבים חדשים כמו צליפה בנשים מתנחלות, ואני אהפוך להיות מכור לרעש הגולגולת המתנפצת שלהן…אח! הצליל הזה, הספלאש… ורסיסי המוח שהיו מתפזרים באוויר הלילה הדליל…” (“קורמורן”, עתון הנוער האנרכיסטי, קבוץ נירים)

 

זה, קרוב לארבעים שנה, מתנהלת ב”מדינת ישראל” הסתה גבלסית, בה לוקחים חלק פעיל מאד “נבחרי” ה”כנסת” וחברים בממשלות ישראל וזרועות החוק והמשפט. זה, קרוב לארבעים שנה, מתירים את דמם של המתנחלים, בהיותם מייצגיו האותנטיים ביותר של העם היהודי  – שילוב של אהבת העם, התורה והארץ – וקוראים בדרכים, כאלה ואחרות, לרצוח אותם.

 

גורל דומה הם מבקשים ל”חרדים”, כי הם יהודים אותנטיים, כלומר, יהודים!

 

 וכך עושה זאת המרוז, גיא מרוז: תודו ש-15 אלף מתנחלים קיבלו טיפה יותר תשומת לב מחצי מיליון ילדים מתחת לקו העוני. אולי כי העניים ימותו בסוף, המתנחלים יחיו בקרבנו לעד וחבל.

(ובהמשך הסידרה הזו, נגיע גם, בעז”ה, לענין הכסף, כסף, כסף, כסף…. איך עשה מרוז את הכסף לתשלום לבומבך?).

 

גיא מרוז אומר שחבל שילדי ונכדי חיים. ואם תצליחו לפרש את דבריו אחרת, הודיעו לי!

 

 

רצח מתנחלים  

 

“למרצחים מעבר לקו הירוק, שהתנחלו ביהודה ושומרון, יש נשק. לכן אני קורא לכם לאחוז בנשק. להחזיק בנשק נגדם לפני שהם יכניסו אתכם ככלבים מצורעים למחנות ריכוז… כן, לאחוז בנשק  (ישעיהו לייבוביץ הארץ27.9.85  )

 

טוב, אין פה חידוש גדול. את קריאתו לרצח מתנחלים של המרוז, חיים חפר, כבר ראיתם, אבל, הוא לא המרוז הראשון ולא האחרון שקרא לרצוח מתנחלים, כלומר, את ילדי, את חברי, את קרובי, ובקיצור, את בני עמי. מרוזים רבים, לפניו ואחריו, קראו גם הם לג’יהאד על המתנחלים ולעשיית שלום עם אויבים. טוב אויב, רוצח מתנחלים, ממתנחלים חיים, בונים ומגינים על ארץ ישראל.

 

אבל, תגידו מה שתגידו, אין להם דם על הידים, הדם הוא על ידי שכירי החרב שלהם, וליתר דיוק, על ידי שכירי הרובים שלהם. והם ממשיכים לחמש אותם, לתדלק אותם, להזין אותם, להזרים אותם, חמושים, אל לב ארץ-המתנחלים, ולדבר מבקר עד ערב עד בקר על – שתי מדינות לשני העמים – כדי להצדיק את הנשק, את הרוצחים ואת הרצח!

 

מכתב של גדעון ספירו לסוף שבוע – מעריב 9.3.2001
“משה לשם , העומד בראש אחד הארגונים של הקנאים שבמתנחלים, אמר בראיון עיתונאי כי את המתנחלים ‘יוציאו רק בארונות’. הבה נניח כי זה מה שיקרה. האם זה לא מחיר נמוך יחסית, אם תמורת 200 אלף ארונות נקבל הסכם שלום “.

 

ובזה, בתאוות הרצח, שכירי הרובה שלהם, תמימי דעים אתם. אלא, לא משנה להם במי מן היהודים הם מבצעים את הטבח. זה רק מקרה, שרוב הצדיקים, התמימים והטהורים, שנטבחו על ספרי הגמרא שלהם, בישיבת מרכז הרב, היו מתנחלים. והיתה אורה ושמחה וששון ויקר למרוזים. מה יכל להיות מוצלח יותר מזה? הרי לשכירי הרובים של פרס ורבין לא אכפת גם לחסל את מרוז, להיפך, גם זה יהיה במסגרת התחביב שלהם – טבח ביהודים, אבל, זו תהיה טעות, טעות נפוצה בקרב כל הגויים, המזהים את המרוזים עם היהודים. וחבל!

 

 

נכון, את הילדים הנפלאים האלה, שהמרוזים אוהבים כל כך לשנוא, הם טבחו גם בישיבת חצים באיתמר, במכינה הצבאית בעצמונה, ולפני, הרבה הרבה שנים בישיבה ברמת-מגשימים. אבל זה, מעולם לא הפריע למרוזים לעשות אתם שלום. וליתר דיוק, זו הסיבה שעושים אתם שלום. זו הסיבה שהם התאמצו כל כך ליצור את “העם הערבי הפלשתינאי”. זו הסיבה היחידה! הם אלה המדקלמים מבקר עד ערב: “היא תשב בממשלה שאינה מסכימה ל’שתי מדינות לשני עמים'”? כך מקבעים שוב מכלול של שקרים במשפט אחד במוחו של העם האומלל והמושמד הזה.

 

מעריב כ”ב תמוז תשסא 13 יולי 2001) מדור ההומור
“שבוע של רגיעה בשטחים: חמישה מתנחלים נרגעו ממטעני צד”
)הערה: השיר הנאצי “הורסט ואסל” שמו של “שורף הבונדסטאג”, מכיל את המלים “כשדם יהודי יותז על הסכין אז נגיל ונשמח”).

 

עם שרואה בבוניו ובמגיניו, שבזכותם הוא עדיין חי, את אויביו, וברוצחיו, מבית ומחוץ, מושיעים שיביאו את השלום לאזורנו.

 

למרוזים אין שום זכות לשבת בארץ ישראל, אך הם נוהגים כאדוני-הארץ. ברצותם, מחריבים, ברצותם משתמשים בה כבאמצעי תשלום לשכירי הרובים שלהם, ברצותם, נותנים חינם למושחתים, בעיקר לקבוצים. זו זוהמת האנושות. זה הפרש. בשעתו הגדיר סוחר לבנוני את “הפליטים בפלשתינא”: “אשפת האדם, אבל מכרה זהב מדיני”! אבל, איפה הם ואיפה המרוזים? אם שכירי הרובים שלהם מכרה זהב, הרי המרוזים, יקרים מפז, הם הרבה מעל ומעבר לכל מכרה זהב, בתועלת שהם מביאים לנאציזם הבינלאומי.

 

הקצין אמר לו: “מבחינתי, המילואים שהכי אשמח לבוא אליהם, זה כשיגידו לי לפנות את המתנחלים. אבל, יש כמה התנחלויות, כמו תפוח ויצהר, שלא צריך רק לפנות, אלא צריך לרסס אותם ולהרוג את כולם… צריך לתפוס את האנשים האלה ולעשות להם כמו בשואה…. מבחינתי להרוג אותם זה בכלל לא נחשב להרוג בני-אדם, אלא רק חיסול עשבים שוטים”. ידיעות ל’ באב תשנט 12.8.99

לא רק זכות לשבת בארץ ישראל אין להם, אלא, אין להם זכויות, בכלל! גם לא הזכות לשבת בארץ החיים. לא בגלל שהם יהודים, אלא, בדיוק להיפך, כי אינם יהודים. הם לא כלום. עב”מים חסרי זהות, ועל כן, חסרי זכויות. איך נותנים זכויות למשהו וירטואלי? הזכויות שלהם זהות לגמרי ל”זכויות העם הערבי הפלשתינאי” – אפס אחד גדול!

 

וזו חובתנו: להפוך אותם לאפס אחד גדול, שאם לא כן, פה תהא קבורתנו.

 

 

 

להלן כמה ציטוטים שאין בהם ענין ציבורי, זו לא הסתה, ואת הכותבים אסור להשוות לנאצים –

 

דרור פיילר בן הקיבוץ הקומוניסטי יד-חנה פרסם בתערוכה באוסלו מיצג אוהד של הערביה שהתפוצצה בקפה מקסים בתל אביב ורצחה משפחות יהודים. אגם של מים אדומים – דם – שעליו שטה סירה שעל מפרשה תמונת הגיבורה. שגריר ישראל בשבדיה צבי מזאל דרש לסלק זאת, ומשלא נענה ניתק את החשמל (כל העתונים, 18.1.2004)

סוכנות החדשות SNS 30 אוגוסט 96 , ציטוטים:
אורי אבנרי: “הם, (הדתיים) צריכים להיקבר”

פרופסור עוזי אורנן: “צריך לתלות את החרדים על עמודי חשמל, צריך לדון אותם למות, כי הם מסוכנים”.

עוזי אורנן במכתב לצופה (כשבוע אחרי,)30.8.1999) המשפט שאמרתי בהקשר הדיון בבתי הספר של ש”ס ושאר החרדים הוא: ” הם נותנים לכם כסף ללא שום צורך. צריך לזרוק אתכם לים, לסגור את בתי הספר שלכם”.

“צריך להיכנס למאה שערים עם זחלמים ומקלעים אפס-חמש ולרסס אותם”
אורנן יקותיאלי חבר עירית ירושלים “ערב חדש” 22.12.85