ב”ה

 

 

 

 

אוֹרוּ מֵרוֹז (שופטים פרק ה)  א – מבוא

 

 

 

כבר שנים אני מתחבטת בבעיה איך להגדיר אותם. הרי, במדינה שהשמאל בנה, “אסור” להגדיר אותם; הדמוקרטית הדגולה, קולט אביטל, אף רצתה לעגן זאת בחוק, שעבירה עליו תהיה בת עונשין.

 

 

ואם כבר מדברים על מרוז, אפתח באיחולים לצמד המרוזים, אורלי-וילנאי-פדרבוש-מרוז וגיא מרוז, לרגל נישואיהם “כדין ולא כדת”: מי יתן, ותדעו רק צער ומכאוב, עד יום אחרון. הרווחתם את זה ביושר, מגיע לכם!

 

כבר שנים אני מתחבטת בבעיה איך להגדיר אותם. הרי, במדינה שהשמאל בנה, “אסור” להגדיר אותם; הדמוקרטית הדגולה, קולט אביטל אף רצתה לעגן זאת בחוק, שעבירה עליו תהיה בת עונשין.

כמו כן, להגדיר אותם בהגדרה האסורה, תהיה לשון המעטה, אך, דא עקא, טרם תוקנה הגדרה מתאימה לסוג כזה של מפלצות. אז החלטתי לחדש מונח משלי – “מרוזים“. לא שעמוס עוז הוא מפלצת מבחילה פחות מגיא מרוז, או שולמית אלוני ועוד רבים, למשל – אורחי החתונה של הצמד, מן הסוג הראוי לטיפולה של באפי, ציידת הערפדים, אבל,  משהו, בדברים של מרוז, שרק עכשו נתקלתי בהם, גיבש אצלי את ההחלטה, להגדיר את כל חלאת המין האנושי הזו – מרוזים!

 

מה אומרים לכם השמות הבאים –

 

אבוטבול מרדכי ויהודית

אביחי רועי ושרה

אביטן מאיר ורונית

אביטן מרים

אביטן עפרה ושלום

אברג’יל פנינה ומאיר

אברהם עמוס

אדם יהודה וחנה

אדרי נתנאל

אהרנסון יונת ואליעזר

אודס אריה ואורי

אוזן נתנאל ותמר

אוחיון אברהם

אוחיון ימין וצביה

אוחיון מרדכי

אוחיון משה

אוחיון ציון

אוחנה אירית וחנניה

אוחנה גדי ואורה

אוחנה יהודה ודניאל

אורבך אליעזר ושולמית

אזולאי שמעון

 

לא כלום! נכון? אז, לידיעתכם, הרוב הגדול של תושבי גוש קטיף שבהם ביצעו המרוזים את מדיניות היודנריין (מה לעשות, בגרמנית זה עדיין נשמע טוב יותר) שלהם, ברוב דאגתם לחלכאים ולנדכאי “עיירות הלחם”, היו משוקמי עיירות הפיתוח בנגב. השמות כאן מופיעים, לפי סדר זה, במדריך הטלפון של נווה-דקלים, שהמרוזים, ימח שמם וזכרם, החריבו. והיא תיבנה ותכונן על חורבות השמאל ובני טיפוחיהם, עוזרי המרוזים, ה”פלשתינאים”. כולם הושלכו בחזרה, לעיירות העוני, מהן נחלצו לחיי עמל, בנין ויצירה, במקום להתבכיין ב”עיירות הלחם”, שהקימו המרוזים, בתקופת בן-גוריון, ימח שמו, כדי לעשות בהם שימוש פוליטי על פי צרכיהם.

“טעוני הטיפוח” והפיתוח, דאגו לעצמם, בעזרת תנועת ההתנחלות, במקום לחכות שכל מיני מרוזים מתועבים “ידאגו” להם לטובת הרייטינג, על ידי הסתה מרוזית  נגד היהודים הטובים מכולם! לא רק טובים מכל היהודים, אלא, טובים מכל יושבי תבל.

 

ועד עצם היום הזה לא מבינים המרוזים, למה המסכנים בעיירות הפיתוח הנצחיות מתעקשים שוב ושוב לא להצביע לשמאל המרוזי!

 

לאמא מויאל, משדרות, היו שלושה ילדים והמוני נכדים בחבל עזה, בעצמונה, בנצרים ובנווה-דקלים. כולם הושלכו בחזרה, לעיירות הפיתוח ולהמשך ספיגת הפצמ”רים. עולם מרוזי כמנהגו נוהג – רדיפת היהודים על ידי גדולי שונאי ישראל בכל הזמנים, המרוזים!

 

אנשי עיירות הפיתוח סירבו לקלוט את שליחות הרצח שהטיל עליהם המרוזי, חיים חפר. ברמזיו חברו יחדיו – שנאתו המרוזית למתנחלים עם סטיגמת “מרוקו סכין”, החביבה עליו, והרי השילוב המוצלח שלא צלח:

 

“לא יהיה לך מנחם ומנוחם
ואש תצא מזרעית שעל גבול לבנון ותיגע באש הבאה מירוחם
ומכל טירות גוש-אמונים יעלה העשן, והאבק מכל עסקי החווילות
ועלה תעלינה בהר שומרון כל עיירות ה”לחם” הרעבות והמובטלות
וכאשר החשכה תרד עליכם בצהריים, וסכין המסכנים תבוא בלילות, כבר לא תהיינה יותר שאלות

…כך ערי המובסים
הרוח תפער דלתות חורקות ותנקש בחלונות ובתריסים
חרולים יתגלגלו בכיכר ועשב בר יכסה את הגבעות
וברכות השחייה יתייבשו ובמתנ”סים שברי כיסאות
ושלטי חנויות תלויים על בלימה, יספרו מה שהיה ולא יהיה עוד
הארץ אכלה את יושביה, ולא נותר להם דבר, מלבד – דמעות.”
(חיים חפר, ידיעות אחרונות, 28.2.86(

 

ומי שלא מזהה את המוטיב הכללי בליריקה הזו, הרי זה חזון ה”שלום” של המרוזים – חורבן היהודים! אש וגפרית ועיי חרבות. את החזון הזה, המרוזים מגשימים, ביד ענקים זדונה ובוטחת. והחזון הזה נכתב, ברון בלב, כשקצף שפתותיהם מטפטף על המקלדת!

 

בבקר היום בו התבצעה בנווה דקלים מדיניות היודנריין המרוזית, יצאו, כדרכן מדי שבוע, שתי המשאיות העמוסות במצרכי מזון ובמצרכים אחרים, שנתרמו על ידי אנשי נווה דקלים לנצרכים ב”מדינת ישראל”. גם בבקרו של היום, בו חרב עליהם עולמם, לא שכחו לקיים את מעשה הצדקה הזה.

 

אבל מרוז, יש”ו, מספר על החובות שהם השאירו במכולת השכונתית.

 

אכן, בגוש קטיף הגיעו אנשים עד פת לחם, ותודה למרוזים!

 

לדודן בשניה שלי, נגר אמן, שחי והחזיק בנווה דקלים, נגריה, ממנה הוציאו את פרנסתם כמה פועלים, הפך בעצמו למובטל בחדשים האחרונים בגוש, כי אנשים שעליהם הונפה הסכין המרוזית, חששו להשקיע בבתיהם, שעמדו להיות למאכולת הבולדוזרים של המרוזים, ולא הזמינו עבודות נגרות. אנשים עובדים, שבזעת אפם הוציאו לחם. ואותם מרוזים, שהוציאו לחם וקוויאר וגם חזיר, בקצף שפתותיהם, התבכיינו על המליונים הנשפכים להתנחלויות, במקום, כביכול, להשקיעם בחבית ללא תחתית בעיירות הפיתוח ובקבוצים, לטיפוח הפראזיטיות. היו אלה המתנחלים, אשר מימנו בזעת אפם את הסדר הקבוצים הפראזיטיים והמושבים פושטי הרגל.

 

עשרות שנים של הסתה מרוזית, ואיש לא נעצר, איש לא הושלך לכלא, איש לא עמד לדין על פי החוק לעשיית דין בנאצים ובעוזריהם, שום מרוזי לא נתן את הדין על התרת דמם של יהודים, שאינם מרוזים! להיפך, ככל שהם מרוזיים יותר, כן כבודם ותפקידיהם במנגנון התעמולה המרוזי לקידום תכנית השלבים המרוז-ג’יהאדית, חשובים יותר.