ב”ה

חיפשתי הבקר חומר על דן סממה. ולמה חיפשתי, כי קרן נויבך, שהתבכיינה על ה-over-ציונים, שמנעו את האוסקר מן המסר ה”אנטי-מלחמתי” של ארי פולמן, אמרה, שאי אפשר ברגע זה שלא להזכיר את חברנו האהוב, דן סממה, ואין מתאים יותר מהשמעת השיר – “רד אלינו אוירון, קח אותנו ללבנון, נילחם בשביל שרון, ונחזור בתוך ארון….”.  אז ראו מה מצאתי – טוב יותר מדן סממה, טוב יותר מן ה”שטירמר”, פשוט, מעולה!

ואתם יודעים מה, המגיבים הצהירו על אהבתם לגיא מרוז. ואולי, nrg הביא רק את התגובות האלה, כי לא ייתכן שרוב העם היושב בציון הוא יודונאצי. מנסיון אישי, אני יכולה להעיד, שהאתר המרוז’י הזה, עושה סלקציה בתגובות. תגובות יהודיות אינן אהודות בו.

מי שמוצא בכתבה הזו משהו מלבד שנאת ישראל תהומית, שיקום! יש לקוות ש”הבת המחוננת” של הפושע המתועב שכתב את הדברים, תחמוק מן התופת בה שרוי אביה, ותציל את נשמתה!

 

 

מרוז פלייס: קשה, קשה

 

 

 

שלושה ימים אני בוהה בטלוויזיה. מעולם לא שודרו כל כך הרבה רגעים קשים, לכן החלטתי לא לכתוב על ההתנתקות כי צריך להודות: האם היה אי פעם היה כל כך משעמם כמו בימים האחרונים? 

 

19/8/2005  

 

 קשה קשה, נורא קשה. אלה אולי הרגעים הכי קשים של הקושי כולו שהוא נורא קשה. אני מתכוון להתנתקות כמובן. אני כותב את השורות הקשות האלה ביום רביעי בבוקר, אולי הבוקר הכי קשה השבוע. מצד שני יכול להיות שמחר יהיה יותר קשה. תלוי בדן סממה, גיא פלג, יונית לוי מיקי חיימוביץ’, וסליחה שאני לא זוכר את שאר השמות, פשוט זה נורא קשה לזכור את כולם, לזכור ולא לשכוח.

 

שלושה ימים אני בוהה בטלוויזיה, ומעולם לא שודרו כל כך הרבה רגעים קשים. אגב, יכול להיות שהקושי האמיתי הוא עוד לפנינו, וכיוון שאני לא אוכל לכתוב עליו (מה שתאמינו לי, מאוד קשה לי), החלטתי לא לכתוב על ההתנתקות ועל המשמעות הקשה שלה. נכון, כל העולם נוצר את נשמתו וצופה בישראל באחד הרגעים הקשים שלה, אבל מצד שני, בואו נודה, האם היה אי פעם כל כך משעמם כמו בימים האחרונים? אתה ממש רואה בלבן של העיניים של השדרנים איך הם לא מאמינים שהם עדיין מדווחים על פנצ’רים בגלגלים של המשאיות, או על הריקודים לתוך הלילה בנצרים. קשה, נורא קשה. נכון, מאוד יכול להיות שהיום, מחר, מישהו יעשה שם משהו שייתן סוף סוף איזו סיבה אמיתית לבהות בזה, אבל בינתיים – כלום. 

רק קשה. לחיילים קשה לפנות, למתנחלים קשה לעזוב, ולשדרים קשה למצוא מילים נרדפות ל”קושי” “כאב” ו”משעמם”.

 

נשבע לכם שאתמול יגאל רביד אמר 34 פעמים את המילה “קשה”. ספרתי. ואתם יודעים למי הכי קשה? לי! אני, שעברתי במדור הזה את המלחמה בעיראק, את התפוצצות הקולומביה, ושלא לדבר על דוד ד’אור באירוויזיון, תקוע מול הגועל המזיע והדוחה הזה ומחכה בקוצר רוח שיהיה מכות. סתם, אני לא רוצה באמת שיהיה מכות, הרי מדובר באחים שלי. בעצם אולי קצת מכות, במיוחד לילדים האלה שמקללים את החיילים ומאחלים להם שכל החיים הם יסבלו מגירוש יהודים. טיפה, מכות יבשות כאלה, חמודות. בעצם לא, אסור להרביץ. יהודי לא מכה יהודי.

 

קשה, קשה בלי מכות להסביר לפנאטים האלה מה אני חושב על המיליונים שנשפכים שם כדי להקל עליהם את הרגע הקשה שלהם. אז בהחלטה גורפת ומאוד קשה החלטתי לא לכתוב ההתנתקות, אלא לספר לכם מה קורה בעולם הגדול, כי הרי כולנו תקועים בשיעמומון הזה ומפסידים אירועים נורא חשובים שמתרחשים בחוץ למרות ההתנתקות. שנייה לפני שאני ממש גולש לעולם הגדול, אני כן רוצה להביא כמה “רגעי חן” שהיו בשלושה ימים האחרונים.

   

 1. אני לא יודע כמה מכם ראו את האימא הצווחת בנוה-דקלים שהחזיקה ילד בן 3 וצרחה על קצין בכיר בצה”ל. “תסתכל לילד שלי בעיניים”, היא צרחה, “תסתכל עליו טוב!!! מה אתה יכול להגיד לילד היהודי הזה???”. הקצין לא איבד עשתונות, הסתכל לילד היהודי טוב בעיניים ואמר: “חמודי, להתראות עוד 15 שנים בגולני”. בשביל הרגע הזה היה שווה להקים את צה”ל.

 

2. עוד רגע גדול היה לקבל את הדיווח מנצרים שהתרכז בעיקר בזה שפורעי החוק שנשארו שם נתקעו בלי סיגריות. אידאולוגיה מה אידאולוגיה, עוד חצי יום בלי ניקוטין, והם מחזירים גם את הכותל. השאלה היא אם מבחינה הלכתית מותר להרוג ערבי בעבור פאקט מרלבורו.

 

3.   אגב, אם אין סיגריות, אז כנראה שגם דאודורנט אין בשפע. קחו 32 מעלות בצל, 80 אחוזי לחות, המון זקנים וטליתות, ותבינו כמה באמת קשה לחיילים שם לפנות.

 

4. יפה ולא מפתיע היה לגלות שרוב המתנחלים שעזבו את נוה-דקלים עזבו בלי לשלם את החוב במכולת השכונתית שלהם. כן, נכון, כולנו אחים, אבל אם יהודי יכול לדפוק יהודי שנייה לפני שיהודי מגרש יהודי, אין יהודי שיחמיץ את זה, כי יהודי בעיקר לא אוהב לשלם ליהודי.

 

5. יש גם אנשים שמרוויחים מההתנתקות. מישהו שמע לאחרונה על הטרדות מיניות חדשות של חנן גולדבלט?

 

6. כשאתה מחפש כל הזמן מבזקי חדשות, אתה צופה פתאום בהמון תוכניות בוקר. השבוע ראיתי למשל באחת מהן את התובנה הבאה: שאפתנות היא תכונה חיובית אם היא במידה, ותכונה שלילית אם היא מוגזמת. אני רוצה לחלק את החיים שלי לשתיים: לפני ואחרי שהבנתי את העניין הזה. תודה לצה”ל.

 

7. איפה אריאל זילבר?

 

8. איפה ביבי?

 

9. קשה, קשה.

 

10. ל”מבט” בערוץ הראשון יש אולפן חדש ומוזיקה נורא יפה. מישהו שם לב שזה הדבר הכי כתום שיש בסביבה?

 

11. למה עשו את ההתנתקות בחופש הגדול? דמיינו את אותו דבר רק בלי השב”חים המחוצ’קנים ששוכבים שם על הכביש כאילו לא מכוער שם מספיק. אחלה בילוי הם מצאו לעצמם לחופש. גם פעילות, גם בחורות בשפע (ועוד בתולות). בקיצור, יש בשביל מה לקום בבוקר.

 

12. הנפגעים הראשונים בהתנתקות היו כאלה שנפלו בגלל כבלים של ערוץ טלוויזיה זר. אם זה לא תקשורת עוינת, אני לא יודע עוינות מה היא.

 

13. תודו ש-15 אלף מתנחלים קיבלו טיפה יותר תשומת לב מחצי מיליון ילדים מתחת לקו העוני. אולי כי העניים ימותו בסוף, המתנחלים יחיו בקרבנו לעד וחבל.

 

14. זהו. אין יותר התנתקות, לפחות לא במדור הזה. זה קשה, אבל אני אנסה לעמוד בזה.

 

  

 ואלה עיקרי החדשות 

  

 

 כאמור, כיוון שכולכם תקועים בהתנתקות החלטתי לקחת אתכם למסע בהמון ידיעות חשובות שהתפרסמו השבוע בארץ ובעולם. זה מוזר שהעולם מתנהל באופן רגיל כאילו כלום לא קורה בנוה–דקלים, אבל אין מה לעשות, אנטישמים כולם. היו ותמיד יהיו. מילא בעולם, לזה אנחנו כבר רגילים. מה שמדהים שאפילו כאן, אצל אחינו הבלתי מתנתקים, הכל ממשיך כרגיל למרות הרגע ההיסטורי הקשה והנורא הזה. בואו נתחיל.

 

1. הייתם מאמינים שבשבוע כזה התפרסמה ידיעה באחד העיתונים שלרבע מאנשי הקבע המשרתים בצבא יש בעיות בתפקוד המיני? האם באמת זה הרגע הנכון לחשוף שפקידות פלוגתיות יותר לא ייהנו מנחת איברו של המפקד? שלא לדבר על זה שחצי מאנשי הקבע נמצאים בנוה-דקלים, ואני משוכנע שהמתנחלות שקראו את הידיעה המדהימה הזו לקו בשיברון לב קשה, כאילו שלא קשה להן מספיק.

 

2. והנה גילוי אנטישמי מזעזע. איש מאוד אמיד שגר בניו-זילנד ולא בגוש קטיף קיים יחסים עם 14 ארנבים או ארנבות, עוד לא ברור, אבל דן סממה מברר את זה. ראשית, מה ז’תומרת קיים יחסים? כאילו, הארנבות גם רצו? שנית, למה 14? כאילו, עשית ארנב אחד, השני זה כבר לא אותו דבר? אבל הנה, זה מה שעושים בניו-זילנד, למי שחשב שאנחנו המשוגעים.

 

3. תוך כדי האש ותימרות העשן, בלי שאף אחד ישים לב, טל מן סיימה קורס צניחה ואפילו קיבלה כתבה של שלושה עמודים על זה בעיתוני סוף השבוע. אתם רואים, החיים נמשכים למרות הכל, וזה יפה. אם טל מן מבצעת שוב קאמבק, אז יכול להיות שיהיה פעם שלום במזרח התיכון.

 

4. בברייטון, עיר נופש בדרום אנגליה שלא תוחזר לעולם לאף ערבוש, נותנים נהגי המוניות בשבוע האחרון קונדומים במקום עודף כחלק ממבצע להגברת הבטיחות המינית. זה יפה, מאוד בריטי כזה. אני מנסה לדמיין נהג מונית ישראלי נותן לאיזה מתנחל שהגיע הרגע לאשקלון קונדום במקום עודף וקשה לי. נוסע ישראלי, מתנחל או לא מתנחל, ישים מיד מכות לנהג המונית, אלא אם מדובר בנוסע חנן גולדבלט, שייקח את הקונדום לחזרות.

 

5. למונטנה, עיר בארה”ב נדמה לי, פלשו אלפי קרפדות לעיירה, וכל הכבישים מלאים בגוויות של המעדן הצרפתי הזה. שיהיה לכם ברור שלי זה לא עושה שום אסוציאציה. כלום. אין שום דבר בקרפדות שנשכבות על הכביש לבין המראות מנוה-דקלים. זה אפילו לא יפה להגיד שיכול היה להיות שתהיה לי אסוציאציה. בכלל, מה הקשר בין קרפדות שפלשו למקום מסוים שהוא לא שלהם, לבין מתנחלים שנשכבים על האדמה שהיא כולה שלהם? כלום, אין טיפת קשר, ומי שינסה לרמוז שאני רומז שמתנחל כלשהו שהוא בעצם אח שלי מזכיר קרפדות במונטנה, אני אתבע אותו על הוצאת דיבה ועל חוסר נחמדות כללי.

 

6. 30 הרוגים בהתפרעות בכלא בגווטמלה. טוב, אני מודה שזו ידיעה שהייתם מפספסים גם בשבוע שאין בו התנתקות. בוא נודה, גווטמלה מעניינת את התחת שלנו, שלא לדבר על הכלא בגווטמלה. מי בכלל פרסם את העניין הזה? לדעתי גם יש מספיק גווטמלים, ולא צריך לעשות עניין מ30-  מהסוג הזה. 

 

אלה הדברים החשובים באמת שקרו השבוע ברחבי העולם (וגם אצלנו)   

 

 7. הנה ידיעה נחמדה שמתאימה לשבוע הנחמד הזה: יום הנחמדות העולמי באופק. כן, יש יום כזה, יש עמותה כזו שנורא רוצה שנחייך יותר ואז הכל יהיה יותר טוב. בסוף החודש יחגגו בכל העולם את האירוע הזה. אוקיי, לא בכל העולם, יכול להיות שבאפריקה, בעיראק, בג’נין, בשכונת הארגזים ובעוד כמה מקומות יתרכזו פחות בלחייך ויותר בלאכול. זה אולי פחות נחמד, אבל חיים מזה.

 

8. והנה ידיעה פחות נחמדה: הבן של שמוליק קראוס הכניס מכות לאבא שלו. מאיפה הוא קיבל את הגנים האלימים האלה?

 

9. כשאתה רואה את המתנחלים המסכנים המושלכים לקרווילות אתה מתקשה לקרוא את הידיעה הבאה: בשיקגו הוקם מלון פאר לדגים. כן, בדיוק כמו שזה נשמע: דגים יגיעו מהנהרות הסמוכים, יקבלו ארוחות גורמה (קרפדות?) וישהו בסביבה מטופחת. למתנחלים שקוראים את הידיעה הזו, אל ייאוש. יום אחד גם אליכם יתייחסו כמו בני אנוש. זה יקרה שנייה אחת אחרי שתתחילו להתנהג בצורה אנושית. אני כמובן לא רוצה להכליל, ברור לי שלא כל מי שגר בשומרון ובגוש קטיף יורק, מקלל, מרביץ ומכה חיילים, זה לא כולם. זה חלק. חלק די גדול. הרוב.

 

10. והנה ידיעה שתדבר אל כל פלגי העם: ישראלי זכה בתחרות יריקת דובדבנים בנורווגיה. מדובר בטייס אל על שהצליח לירוק חרצן למרחק של שישה מטרים. ואני שואל את עצמי, בחור כל כך מוכשר, איפה הוא כשצריך אותו? עקבתי אחרי היריקות של החבר’ה ממורג, וזה לא זה. לא כיוון, לא סטייל, ואין מוחטות עקביות. אני אומר, סע הביתה בחור צעיר, העם זקוק לך.

 

11. נשבע לכם שלא המצאתי את זה. צוללנים בקנדה מחפשים באגם גושי גבינת צ’דר שאיזה יצרן מקומי זרק לשם כדי להשביח את הגבינה. יש לי תחושה עמומה שמתנחלים וקנדים יסתדרו מצוין ביחד.

 

12. מדענים גילו שלגברים קשה לשמוע נשים בגלל סוג גלי הקול של האישה. זו ידיעה שקרית ומעוותת. אנחנו שומעים ללא הפסקה. להקשיב, זה הקטע הקשה.

 

13. ולידיעה הכי חשובה שפספסתם השבוע: פאריס הילטון נפרדה מהכלב שלה, כי הוא גדל, והיא אוהבת אותם כשהם קטנים. את הכלבים היא אוהבת קטנים, השרמוטה. את השאר לא אכפת לה שיהיה גדול.

   

 זהו. זו היתה ההתנתקות הטיפשית שלי מההתנתקות, אבל על אף שהבטחתי אני לא יכול שלא לסיים עם התייחסות ברורה למה שקורה: בזמן כתיבת שורות אלה התחיל הפינוי האמיתי, או מה שנקרא בז’רגון הצבאי: “מרגישות לנחישות”. מה שאני רואה מול העיניים שלי, על המסך המרצד כבר שבוע, זה את איראן במיטבה. אני רואה פנאטים שרים רוקדים, בזים לחיילים ומהללים את אלוהים. אין להם אלוהים לאנשים האלה.

 

יונית לוי מדווחת בהתרגשות על הצמרמורת שאוחזת בה לשמע השירה “אני מאמין” של אחינו. סליחה יונית, סליחה מכל הכתבים המתרגשים, שום צמרמורת. בחילה קשה, זה מה שזה עושה. הרגע שמעתי עוד גאון מזוקן וחרד שמספר לחייל צה”ל איך כל חייו הוא יהיה בבית חולים לחולי רוח מפני שהוא מפנה יהודים. אבל הוא לא המציא את זה, מיטב המנהיגים שלהם אומרים את זה כל השבוע בטלוויזיה, מאריה אלדד מהאיחוד הלאומי דרך ביבי המבלה באמריקה.

 

הכאב של אנשים שמדברים ככה לחיילים, מפחידים אותם, מקללים אותם לא מרגש אותי. אנשים ששולחים את הילדים שלהם לזרוק ביצים על חיילים הם לא אחים שלי. אנשים ששופכים רעל לחממות רק כי הם יימכרו לערבים הם לא באמת בני אנוש, הם פאנטים. 

  

 אני מחרים אתכם

   

 ולפינת חרם הצרכנים:

 

אני חושב שזה די ברור השבוע. מתנחלים, ילדיהם ונכדיהם. כתבים מתרגשים, ילדיהם ונכדיהם. מנהיגים של הימין הקיצוני, ילדיהם ונכדיהם. חנן גולדבלט. זהו.

 

  

 ארבע הערות לסדר

 

  

 

 1. מילה טובה לעיריית ת”א. לא תאמינו. שבוע שעבר ט’ באב, וכל העיר שלי היתה פתוחה. הבת המחוננת שלי רצתה ללכת איתי לשתות קפה, אבל אמרתי לה שבגלל ט’ באב הכל סגור. היא לא כל כך הבינה למה בית המקדש קשור לשוקו שלה והתעקשה ללכת, וכך גיליתי שכל העיר או לפחות רובה השפוי היה פתוח. מאוד משמח. בעלי בתי הקפה דיווחו שהפקחים לא נתנו רפורטים השנה, אז כנראה שיש אור בקצה המנהרה החשוכה ששמה עיריית ת”א.

 

2. לימור לבנת היא מעכשיו גם יקירת יהדות מרוקו. לדעתי זה לא מספיק, ואם יהודי מרוקו אוהבים אותה באמת מכל הלב, אין ספק שכל מרוקאי יאהב אותה, ואני מציע להעביר אותה למרוקו שכולם יוכלו ליהנות.

 

3. הכתבה של שלומי אלדר ביום שישי האחרון בערוץ 10 על מתנחל ומנהיג האינתיפאדה הראשונה היתה הכתבה היחידה שבאמת ריגשה אותי.

 

4. נורא רציתי לבוא לחיילים יום לפני הפינוי ולעודד אותם, אבל היה נורא חם, ואני שמאלני הומו.