בכתבת-רימום שמאלצית על עו”ד ירון אלחנני מביאה לנו אלה לוי-וינריב (גלובס, 20.2.2009) מפיו של הנ”ל את האמרים האלה (ההדגשות לא במקור):

“היום אני רואה הרבה עורכי דין, שמדברים אחרת, בשפה לא ראויה בבית המשפט. לפעמים אני יושב באולם ונדהם מהאמירות שאני שומע. … עורכי דין משתמשים בלשון בוטה, משתלחת …

“… יש ירידה ברמת המקצוע וכפועל יוצא גם בתרבות הדיבור בין זה לזה. הופעתי לאחרונה בדיון שהיה בו עורך דין לא צעיר, מוכר ומכובד, שקרא לעורך הדין שהופיע מולו ‘שקרן’ 4 פעמים. זה דבר שלא היה קורה פעם, וגם לא צריך לקרות היום. אבל כנראה שזה חלק מהשיח הציבורי. אתה שומע שבטלוויזיה אומרים שקרן, בכנסת אומרים שקרן ובכל מקום אחר רמת הדיבור היא כזאת, אז זה מחלחל גם לבית המשפט ולשיח בין עורכי הדין”.

אחרי ספיץ’ כזה אני תוהה אם עורך-הדין הנכבד אכן יודע מה פשר המלים בוטה או משתלח, כאשר עושר הדוגמאות שלו מסתכם במספר הפעמים שעורך הדין שהוא “לא צעיר, מוכר ומכובד”, קרא “שקרן” לעורך הדין שהופיע מולו.

מה זה “שקרן”? זה מי שדובר דרך-קבע אי-אמת ביודעין, אבל הביטוי “מי שדובר דרך-קבע אי-אמת ביודעין” הינו ביטוי מלוקק ומסורבל ללא שום הבדל – הן לגבי ה”בוטות” והן לגבי ה”השתלחות”.

ומה באשר ל”תרבות הדיבור”?

השימוש בביטויים כגון “מי שדובר דרך-קבע אי-אמת ביודעין” בתחליף למלים כגון “שקרן” הינו תרבות-דיבור מעוררת בחילה, משהו כגון “עם כל הכבוד, אדוני אידיוט!”.

לומר על אדם שהוא “אידיוט” או “שקרן”, בין בהליך המשפטי, בין בכל הזדמנות אחרת, זה יכול להיות נכון ורלוואנטי, נכון ולא רלוואנטי, רלוואנטי אבל לא נכון, או לא נכון ולא רלוואנטי.

אם הדברים הנאמרים על אדם אינם רלוואנטיים במקום ובזמן בהם הם נאמרים – זה באמת לא מתיישב עם תרבות הדיבור, או תרבות הדיון.

אם הם גם לא נכונים, זה לא רק תרבות-דיון קלוקלת, אלא גם לשון-הרע, ולא כל שכן אם הם גם לא נכונים וגם לא רלוואנטיים, אבל גם כך וגם כך אין לכך כל שייכות ל”לשון”, ל”שפה” או ל”סגנון” – לא “בוטים”, לא “משתלחים” ולא בכלל.

והייתי מרחיק לכם עוד יותר: מי שמנסה לעטות על אמירות לא נעימות, כשלעצמן (אבל נכונות ורלוואנטיות למקום ולזמן) כסות של “תרבות דיון” לא-ראוייה – הוא-הוא הלוקה בתרבות-הדיון הקלוקלת.

לתשומת-לבך, עו”ד ירון אלחנני.

_________________

על הצביעות והאידיוטיות בהתרסות על ה”סגנון”