דוד בן-גוריון השכיל להבין, בשלב מוקדם מאוד, שהמאגר האלקטוראלי בצד השמאלי של המפה הפוליטית (אחדות העבודה, מפ”ם) מיצה את עצמו, מבחינת מפלגתו, מפא”י, ולכן הוא טבע את הסיסמה “ממעמד לעם” וגם המציא את ה”ממלכתיות”, כדי לפזול אל מרכז המפה, ואולי גם אל הימין המתון – הציונים הכלליים.

התבונה המינימלית הזאת לא הייתה נחלתם של ציפי ושל ביבי. בלהיטותם לגבור זה על זו, הם הלכו אל הטרף הקל: ביבי נגס בימין, בעיקר בליברמן, וציפי, במרץ רב, נגסה בעבודה ובמרץ.

אצל ביבי, במבחן התוצאה של החלוקה ימין-שמאל, הוא עוד נשאר, איכשהו, מעל המים, עם “גוש חוסם” של 65 ח”כים, אבל לרדת עם זה למכולת – שאני, כי די בהתארגנות קטנה של האיחוד הלאומי (4 מנדטים) והבית היהודי (3), למשל, כדי להשכיב אותו על הקרשים, וזה לפני שהכנסנו לתמונה את הסחטנים הגדולים יותר – החל ביהדות התורה (5), וכלה בליברמן (15).

אם ביבי היה מניח לליברמן ושואב קולות מציפי, ייתכן שהיו לו ביד 70 ח”כים מול גוש ציפי עם 50 ח”כים בלבד, ובראשם קדימה המצומקת, עם 23 ח”כים – ואולי אף פחות, וזה היה משפר ללא שיעור גם את מצבו במהלכים הקואליציוניים, וגם כראש המפלגה הגדולה ביותר.

אצל ציפי הפזילה אל בוחרי השמאל הייתה קטלנית עוד יותר. אם היא הייתה הולכת ראש-בראש מול ביבי, ולוקחת ממנו את אותם הנתחים היא נגסה מהעבודה וממרצ, היא הייתה יכולה לעמוד היום לפחות בראש גוש חוסם של 60 ח”כים, מול ביבי עם ליכוד של 22 ח”כים, ואולי פחות.

נכון שכל החישובים האלה מושתתים רק על תחושות-הבטן, אבל בכל מקרה הנגיסה של כל אחד מהשניים הייתה צריכה להיות מהגוש השני, ולא מהשותפים לגוש, שזה כמו להעביר מכיס-לכיס, ולחשוב שאתה מתעשר.

ידידי פריצי אומר: התירוץ של מרצ להפסדה הצורב הוא שציפי לבני פיתתה את בוחריהם לתמוך בה כדי למנוע מביבי נצחון. נניח שזה נכון (והתוצאה של ציפי בהחלט היוותה מכה לביבי) – אז מה פסול בזה?

התשובה: זה לא פסול, אבל מבחינת האינטרסים של לבני עצמה – זה היה מטופש.

זה היה מטופש, כי זה הרחיק אותה מהרכבת הממשלה, וזה שלח אותה אל חיקו הקר של ההסבר לפיו “העם לא בחר גושים, אלא מפלגות”, כאשר ברור שאם קדימה הייתה מקבלת פחות קולות מהליכוד, אבל גוש השמאל-מכרז;היה מקבל יותר קולות, היא הייתה אומרת בדיוק את ההיפך על “רצונו של הבוחר”.

מה באמת רצה ה”בוחר”? הבוחר ה”סטטיסטי” עשה אקספרימנט, והיום אפשר להניח שהוא רוצה בחירות חדשות, אבל כמובן שאני לא יכול לדבר בשמו, אלא – כמנהג כל בעלי-הדיעות – גם אני שם בפיו את מה שאני רוצה שהוא “ירצה”. בעניין הזה אני לא יותר טוב, ולא יותר חכם מאחרים, אבל מספיק ישר עם עצמי כדי להודות בכך שאני לא יותר טוב ולא יותר חכם.

ולסיכום – במבחן התוצאה חטאה של ציפי היה גדול מחטאו של ביבי. קשה לי להבין מדוע לא נשלפות הסכינים הארוכות במפלגתה-פנימה, אבל זה עוד יכול להגיע.

ואל תשכחו את שאול (“בית לא עוזבים“) מופז ושות’, אשר טרם אמרו את המילה האחרונה.

__________

בין הבחירות לקואליציה (א): על חוסר האחריות של ציפי לבני וביבי נתניהו – כלפי עצמם, וכלפי מפלגותיהם-הם (אתה נמצא כאן)

בין הבחירות לקואליציה (ב): אגדת-ההבל על ה”סחטנות” של המפלגות הקטנות

בין הבחירות לקואליציה (ג): גאולה כהן מתבכיינת, ובצדק – אבל …

בין הבחירות לקואליציה (ד): סיעות-היחיד – פלפל הדמוקרטיה

בין הבחירות לקואליציה (ה): על ה”רזולוציה” של “רצון הבוחר”

בין הבחירות לקואליציה (ו): על הדרישה האופנתית ל“שינוי שיטת המימשל“