מעולם לא מעלתי באגורה מכספי לקוחותי.

מעולם גם לא בגדתי בשליחותי המקצועית.

דברים ברוח זה לא אני אומר על עצמי, ולא בני משפחתי, חברי ושאר מוקירי-זכרי, אלא דווקא משנאי, מבקשי-נפשי ומוצצי-דמי. ראו מה הם אומרים עלי:

ועד מחוז ת”א של לשכת עורכי הדין:

“מקצוען המצוי בנבכי המערכת המשפטית בענייני תעבורה”.

בית הדין ה”משמעתי” של לשכת עורכי-הדין במחוז ת”א:

“אדם מבוגר, המאמין בצדקת דרכו, פועל בכל נימי נפשו לקידום המטרה לתועלת הציבור ולא לתועלתו האישית”.

ובית המשפט העליון מחרה-מחזיק אחריו, ומצטט את הדברים האלה בהסכמה מלאה.

ועל מה הם הוציאו אותי מהלשכה לצמיתות? על הביקורת שלי על “המערכת”.

כמובן שהם “בעד חופש הביטוי” – אבל ה”סגנון”… קשקוש מקושקש!

ראו עד כמה הם קמאי לחופש הביטוי אפשר ללמוד מדברים שאמר ראש הלשכה, יורי גיא-רון, בישיבת הוועד המרכזי של הלשכה בה נדונו כמה תלונות נגדי, ממש בימים האלה (20.1.2009).

אומר חבר הוועד המרכזי יראון פסטינגר:

… ההסתבכות שלו בסופו של דבר, החלה מעניינים של התבטאויות … הכול מדובר בתחום ההתבטאות. בתחום ההתבטאות ישנו חופש ביטוי, כל עוד לא מדובר בחרפות ובגידופים. אם כותבים לשופט – איך מצפונך אינו נוקף אותך על מה שהחלטת, עם כל הכבוד – אז אולי זה לא יפה ואולי זה לא נורמטיבי ואולי אף אחד מהיושבים כאן לא יעשה את זה.

וכאן, לפני שפסטינגר משלים את ה”אולי” ב”אבל עבירה אתית אין כאן”, עוצר ראש הלשכה, יורי גיא-רון, את פסטינגר, ושואל אותו:

אני אקל עליך, אם אני אראה לך, מה הוא כתב על בן דור ימיני?

אבל פסטינגר מוותר על העזרה:           

לא. בואו נמקח את הענין. אני מניח שהוא גם כתב כמה דברים עלי, שלא מצאו חן בעיני. זה לא רלוונטי.

אפי נוה:           

הוא כותב דברי נאצה.

אז בואו נראה מהם “דברי הנאצה” אשר הקפיצו מעורו את ראש הלשכה:

בן-דרור ימיני, חופש הביטוי, חופש העיסוק וארכיטקטורה במשקפיים פוליטיים.

קראו פעם, פעמיים, שבע ושבעים פעמים, ואמרו אתם: מה פסול מצאו כוהני הלשכה במאמר הצנוע הזה, בין בתוכן, בין ב”סגנון”?

זה מה שמניע את עסקני הלשכה: רדיפת השררה, והרצון לשאת חן מלפני המימסד המשפטי.

ולכן עו”ד שנותן שוחד כדי לקבל עבודה משפטית מושעה לשנה, עו”ד שהורשע בחהרות בארגון טרור מושעה לחמש שנים, ועו”ד שמותח ביקורת על “המערכת” – מושעה לצמיתות.

וראש הלשכה, ברוב חוצפתו  עוד אומר כי “עריכת דין אינה רק מקצוע רנטבילי, אלא יש לה גם חשיבות ערכית לשמור על ערכים בסיסיים“. אילו “ערכים בסיסיים”? שמירה על חופש-הביטוי, מן הסתם.

על אילו אינטרסים מתיימרת הלשכה להגן?

לשכת עורכי הדין מתיימרת להגן על הציבור מפני עורכי-דין סוררים. אני, לפי תומי, סברתי – ועדיין סבור – כי ההגנה הזאת, כפונקציה שלטונית, צריכה להיות בידי המדינה, ולשכת עורכי-הדין צריכה להגן על חבריה, אבל זו אופרה אחרת: הבלוף הגדול!!! איך הצליחו עסקניה של לשכת עורכי-הדין להונות את הבג”ץ?

ונשאלת השאלה על מה לא נחה הלשכה ולא חסכה כל מאמץ כדי להעיף אותי מהמקצוע, אחרי שמוסדותיה-היא הגדירו אותי כמקצוען ואידיאליסט, אשר “פועל בכל נימי נפשו לקידום המטרה לתועלת הציבור ולא לתועלתו האישית”.

ההיגיון אומר שאחרי הגדרה כזאת הלשכה הייתה מציגה אותי כדוגמה-ומופת לשאר עורכי-הדין, ורצה להעניק לי את פרס לשכת עורכי-הדין על פעולה לתועלת הציבור, אבל האינטרס הציבורי הוא הדבר האחרון המעניין אותם.

מה כן מעניין אותם?

האינטרסים של עסקני הלשכה הם שררה, כוח, מעמד וממון.

האינטרס של השופטים הם לסתום את פיותיהם של המבקרים.

נו, וכאשר עסקני הלשכה מתפרנסים מהופעה בפני השופטים, מה הפלא שהם מלקקים לשופטים, על חשבון האינטרס הציבורי לקיים את חופש-הביטוי, נשמת-אפה של הדמוקרטיה, ולשמור על כך ששום רשות ציבורית לא תהיה חסינה מהביקורת הציבורית.

ולכן הם הרוויחו ביושר את התואר משטרת המחנה.

איך הם עושים את זה, או: על זכויות הנאשם בדין המשמעתי

כדי להבטיח את זכויותיו של הנאשם במשפט הפלילי קיימים דיני הראיות וחוק סדר הדין הפלילי, וגם בחוקי העונשין קיימות, בצד האיסורים הפליליים, גם הוראות המגינות על הנאשמים.

סעיף 69 לחוק לשכת עורכי הדין (להלן: חלע”ה) ישנה הוראה לפיה בית-דין משמעתי רשאי, מטעמים מיוחדים שיפרט בהחלטתו, לקבל ראיה אף אם לא היתה כשרה להתקבל בבית-משפט.

אבל בבתיה”ד של הלשכה מקבלים בלי ניד עפעף – בלי “טעמים מיוחדים”, בלי טעמים “רגילים” ובלי “שיפרט בהחלטתו” – כל מה שהקובל מגיש, כל פיסת-נייר המתעופפת ברוח, בלי שאיש יעיד עליה דבר כלשהו.

בחוק העונשין ובחסד”פ קיימות רמות שונות של עונשים, לפי חומרת העבירה, וקיימות הוראות בדבר התיישנות וכו’. בחלע”ה אין דבר כזה: גם על עבירת-המשמעת הקלה ביותר אפשר להוציא מהלשכה לצמיתות, ועל התיישנות – עבירות משמעת דינן כמו עבירות לפי החוק לעשיית דין בנאצים ועוזריהם, או לפי החוק למניעתו של הפשע השמדת-עם: על כל אלה אין התיישנות.

ואיך הם מנהלים את ההליכים המשמעתיים?

סיפרתי פעם לחבר, שופט-בדימוס, על דיון בו הדיינים נכנסו לדברי שוב-ושוב, ושאלתי אותו כמה פעמים הם פרצו לדברי במהלך טיעון של כשעה אחת?

ענה לי: עשרים.

והתשובה הנכונה: 608 (שש מאות ושמונה!) התפרצויות לדברי, במשך שעה, על פי הפרוטוקול!

וזה, אגב, היה בהרכב חסר …

כה אמר יו”ר המועצה הארצית של הלשכה

“יש תופעות של שחיתות בלשכת עורכי הדין“. כך אומר יו”ר המועצה הארצית של הלשכה, עו”ד עמוס ון-אמדן, בישיבת המועצה וקומם עליו רבים מחבריה. ון-אמדן סירב לפרט למה כוונתו וסירב לחזור בו מהדברים.

אז יש לי הפתעות בשבילך, עמוס: אני אעלה את הנושא כהצעה לסדר היום, ואתה תוזמן לכנסת, למסור את כל האמת.

ואני, אל דאגה, אשלים לך את החסר.

מה אעשה אם אבחר לכנסת

דבר אחד בטוח: אם עסקני הלשכה יבואו לכנסת כדי “להסביר” עד כמה הם דואגים לעורכי-הדין, ועד כמה שוקדת הלשכה לשמור על “עצמאות” המקצוע – אני אהיה שם כדי להפריך את השקרים שלהם, כי איש מלבדי לא יעשה זאת, כשם שאיש לא עשה זאת עד כה.

גולת-הכותרת של פעולתי בכנסת, בתחום הזה – יש לי עו”ד כמה תחומי-אג’נדה – תהיה ביטול חובת החברות בלשכה, והחזרת הפונקציות השלטוניות שלה לידי המדינה.

בשלב הראשון אני אציע לקיים משאל בין חברי הלשכה, ונראה איך העסקנים יקבלו (או ידחו) את הרעיון הזה.

עד שהרעיון הזה יעלה לדיון – כמובן שאיש לא יכול להבטיח או לנבא את התוצאות – אני אכסח את החלע”ה, פרוסות-פרוסות, והדבר הראשון יהיה החלפתה של הוראת סע’ 69 לחלע”ה בהוראה מפורשת המכפיפה את הדין המשמעתי לדיני הראיות.

אחרי כן אחלק את עבירות-המשמעת לשלוש רמות, בדומה לחלוקת חטא-עוון-פשע לפי הדין הפלילי, עם שלוש רמות של עונשי-מקסימום, ושלוש רמות של התיישנות – בדיוק כמו בחוק העונשין ובחסד”פ.

עוד אפעל לביטולן של “עבירות הסל” בחלע”ה – כפי שעשתה הכנסת עם סעיף התקלה הציבורית, ו(עדיין) לא עשתה עם סעיף “העלבת עובד הציבור”, עם סעיף ה”זילות” ושאר סעיפי-הסל שגם עליהם אני אתלבש.

ותסמכו עלי שאני מכין עו”ד הפתעות.

הערה אישית

אחרי שפתחתי את המאמר הזה בנימה אישית, מה יותר מתבקש מאשר טענות שאני רץ לכנסת כדי לנהל את מלחמותי הפרטיות.

אז לא: את התובנות שלי לגבי התנהלותו של המימסד המשפטי למדתי על בשרי – גם על בשרי – אבל המלחמה היא על האינטרס הציבורי, אשר מתחיל להבין היום את מה שאני הבנתי כבר לפני ארבעים שנה.

בוודאי שהייתי מאושר אם אחרים היו עושים את זה, אבל החברה האנושית לא בנוייה לדברים כאלה. כמה “אמיל זולא” הצמיחה החברה האנושית מאז אלפרד דרייפוס ועד עמוס ברנס? נער יספרם.

ולכן אני כאן. אמיל זולא של כולכם.

_________________

הכותב הוא מס’ 2 ברשימת לח”ם – לוחמי חברה מאוחדים – לכנסת השמונה עשרה, שסימנה “נר”.