הכותל (“לך שמים לך ארץ”)
הכותל (“לך שמים לך ארץ”)
ב”ה
הכותל
חלקו של חיל-האויר בשחרור ארץ ישראל פיצה אותי על גורלי שלא להימצא ליד הכותל, כאשר נפל לידינו. את החסר השלים דיין בתשעה ביוני, כאשר ביקש ממוטי וממני שנסיע את בן-גוריון לכותל המערבי. “קח את הזקן” אמר משה, “הוא מוכרח לראות את הכותל”. לי היה זה תענוג בלתי רגיל, כפול-משמעויות: קודם כל, להסיע את בן גוריון אל הכותל – הנאה לעצמה, ושנית – כל הויכוחים שהיו לי אתו על ארץ-ישראל והצער שהסב לי כאשר השתמש בביטוי: “אדמת טרשים”….
לקחנו אותו במכונית מביתו בשדרות קק”ל בתל-אביב. מוטי ישב קדימה, ליד הנהג. היו אתנו גם פלג, תמיר ושמעון פרס….
בירושלים חיכו לנו צנחנים מאובקים, סחוטים, מיוגעים, כאובים, אבל גאים – וגאוותם נושאת אותם לשיאים של התרוממות רוח.
נכנסנו לשטח הר הבית מצד צפון מזרח, מכיוון הר הצופים. העיר היתה כבר בידינו, אבל האוויר היה ספוג עדיין ריחותיה של המלחמה. זהו ריח מיוחד במינו. שעות לאחר שוך הקרבות נושמים הנחיריים את הריח הזה. זהו תערובת שכזאת, של אבק שריפה, זיעה, אבק. והריח הזה זועק, בלי קול, את סיפור הקרבות והגבורה ומסירות-הנפש ויוצק איזו כבדות על הנשימה, גם ברגעים של התעלות-נפש.
…. מתקרבים אל הכותל, ואני מרגיש איך הלב והדם עובדים על “טורים” גבוהים יותר ויותר. אין לי שליטה בזה. זו ההיסטוריה של העם שלי, נושמת כאן את נשימות אלפי שנותיה.
… ליד הכותל – מחזות נרגשים במהדורת-שיא. כל יהודי עם כל יהודי. חבורות שלמות. דבוקות מתנועעות של ידים ורגלים וגופות, אחד הביטויים הנרגשים ביותר שחייתי בימי חיי, של התרגשות לאומית ואחוות-עם. בתוך ההמונים הרוגשים אני פוגש את בן דודי גרשון גרא, במדי קצין. בחור רגשני, שמדביק אותי ברגשנותו ושופך על כתפי את דמעותיו החמות.
פה עומדים חבר’ה ומניחים תפילין. שם עומדים חבר’ה ומתפללים בכוונה גדולה, בדביקות בלתי רגילה. וחבר’ה שלא יודעים מה לעשות עם עצמם, מסומרים למקומותיהם, ואולי אף אינם מרגישים איך הדמעות מתגלגלות להם על הלחיים ועל הזקנים, שעת ארוכה לא ידעו סכין. אני רוצה לשמוח כאן, עם כולם, סתם, לשמוח. אבל יחד עם השמחה הכובשת והמתפרצת, טורדת אותי המחשבה הזאת: “איפה הייתם 19 שנה, כאשר אסור היה להוציא מהפה הגה על החשיבות הכבירה של הקשר הנפשי בין עם שלם לבין קיר האבנים הקדוש הזה”?!
כבר אז היה עם ישראל קרבן לשטיפת המח – עייזר מתרגש למראה הכותל – “קיר האבנים הקדוש הזה” – את הר-הבית, המקום הקדוש ביותר לעם היהודי, הוא מבליע בחטף – “נכנסנו לשטח הר-הבית מצד צפון מזרח, מכיוון הר הצופים” – זהו, ולא יותר, ההתרגשות היא ליד הכותל…. ולא מתוך כוונה רעה. כשכתב את ספרו, עדיין היה הזיק היהודי חריף בקרבו, אך גם הבלבול כבר היה … ומה ניתן לצפות מעַם ש”הזקן” – האורים ותומים שלו – רואה בארץ הקודש “אדמת טרשים” ותו לא?