תיסמונת אודי אדיב (ב)

“אעלה בתמ”ר” של ה”פלשתינאים”      

“.. מספקים לנו תורכים נבערים, בני דלת העם, השולטים בערים קטנות או במחוזות כפריים ונעשים קבלני מסים… איני יכל לומר אם המושלים התורכים הם הקוראים להגירה החדשה של מוחמדנים אלג’ירים בצפון, או מטפחים אותה..”

הבוס של אודי אדיב, במחתרת להשמדת מדינת היהודים, היה ג’יהאדונאצי בשם דאוד סמעאן תורכי. כשמו כן הוא – תורכי במוצאו, שמשפחתו היגרה לארץ ישראל בעידוד האימפריה העותמאנית, במאה ה-19. כידוע האימפריות – העותמאנית והבריטית – עודדו הגירת עממים לארץ ישראל, ובמקביל הגבילו את כניסת היהודים לארץ.

כל ערב-רב המהגרים, בתוך זה משפחת תורכי, הפכו ל”פלשתינאים” בהבל פה ובמשיכת קולמוס.

אחד מחבריו הטובים ביותר של אודי אדיב, יצור בשם עקיבא אור, מספר על דאוד תורכי:

“… נולד ב-1927 בכפר מרר ליד צפת. כשהיה תינוק עברה משפחתו לחיפה ושם גדל… מעולם לא שנא יהודים. היו לו חברים יהודים רבים. הוא התקומם נגד עוול ודיכוי, התנגד לציונות, התנגד לחלוקת הארץ, ושלל את זכות האו”ם לחלק את פלסטין. הוא דגל ברעיון של מדינה אחת, חילונית ודמוקרטית עם שוויון זכויות לכל תושביה – יהודים כערבים – בכל השטח שבין הירדן לים התיכון…

“לאחר 15 שנות פעילות התייאש דאוד מהמפלגה הקומוניסטית בגלל חוסר הדמוקרטיה בה, ובגלל הסכמתה לחלוקת הארץ לשתי מדינות. המפלגה הקומוניסטית המקורית בפלשתינה (פ.ק.פ.) שנוסדה ב-1922, התנגדה בתוקף לחלוקת הארץ ולמדיניות של “שתי מדינות לשני עמים” אך מאז 1948, כאשר סטאלין שינה את עמדתו ותמך בחלוקת הארץ ובנוסחה של “שתי מדינות לשני עמים” שינתה פ.ק.פ. (שהפכה ב-1948 למק”י) את עמדתה והחלה להתנגד לרעיון של מדינה חילונית ודמוקרטית אחת בשטח שבין הים לירדן בו תמכה בכל תקופת המנדט הבריטי….”.

להלן, ה”פלסטינים” על פי עדויות קונסולים ופקידים בריטיים, משלחות אמריקניות, תיירים וחוקרי ארץ ישראל (“מאז ומקדם”, ג’ואן פיטרס קפלן):

“ב-1878 נכנסו לארץ ישראל קבוצות של צ’רקסים, אלג’ירים, מצרים, דרוזים,  תורכים, כורדים, בוסניאקים ואחרים…”

“הכובש ה’מצרי’, אבראהים פחה, בנו של מוחמד-עלי העותומאני, דובר-התורכית, ‘השאיר אחריו מושבות קבע של מצרים בבית-שאן, שכם, אירביד, עכו ויפו”

ב-1814 מסרה “המשלחת האמריקאית, בראשותו של לינץ‘” על פחות מ-8,000 “תורכים” ביפו, מתוך אוכלוסיה של 13,000.

ב-1857 דיווחה אליזבת פ’ין, אשתו של הקונסול הבריטי בירושלים, ג’יימס פ’ין, כי “זרים יוונים ולאטיניים העוינים את השלטון התורכי משתדלים לתפוס למקוטעים את הארץ הקדושה החשובה כל כך לכולם ולהשתלט עליה. הפחות והאפנדים המושחתים מניחים להם בעבור כסף(!) לעשות כאוות נפשם”.

ב-1858 דיווח הקונסול פין כי “המוחמדנים בירושלים” מונים “בדוחק, יותר מרבע מכלל האוכלוסיה”

ב-1860 עקרו שבטים אלג’יריים בהמונם מדמשק לצפת, והמוסלמים שם היו “ברובם צאצאי המתיישבים המאורים האלה, וכן, כורדים שבאו לעיר לפניהם”.

באותה שנה עצמה כתב הקונסול הבריטי: “מחיפה נודע לי על בואם של כ-6,000 מערביי בני-צח’ר מטבריה (שלעיתים רחוקות מאד רואים אותם בעבר הירדן מזה)…”

“.. לא הזכרתי את הגידול במספר החקלאים המוחמדנים והרועים הערבים מארצות בֶּרבֶּריה, שהקימו מושבה קטנה במחוז, צפונית לים-כנרת”.

בדין וחשבון על “מהומות” צוין כי “עמק יזרעאל מלא בדווים, תורכמנים…” השלטון התורכי שהושב על כנו, מוסיף היה בלי הרף אנשים מאנשי-שלומו, כדי לחזק ולשמור את שלטונו, כדרך המצרים לפניהם, וכדרכם של עשרות כובשים במרוצת הדורות..”.

“מתכבד אני להודיע להוד מעלתו כי הואיל ועדיין אין הממשלה התורכית מרסנת את התפרעויות הדרוזים בלבנון, מתפשטים אותם המנהגים דרומה בקרב המתוואלים.
                                               תורכמנים      

“אלה הם כת של מוחמדנים, הנבדלים מן האורתודוכסיה של התורכים והם יושבים במחוז הררי מדרום ללבנון; אמונתם כמו זו של הפרסים, והם קרויים – שיעים.

“… אבל, עכשו הם פועלים ברשות עצמם. הם בזזו את הכפר הגדול בַצה (בצת), בשולי עמק עכו, ושדדו את כפר-ברעם ליד צפת…”

וכן הלאה וכן הלאה… אין ציבור בעולם שהמושג ערב-רב מגדיר אותו במדויק כל כך, כמו “העם הערבי הפלשתינאי”, שיולד על ידי גדולי שונאי ישראל בכל הדורות, למטרה אחת בלבד – להשמדת הישוב היהודי בארץ ישראל! כשיש “עם” כזה, שהוא בעל “זכויות לגיטימיות”, הרי זה מכשיר, לא רק לביצוע רצח-עם, אלא גם להצדקת הרצח. שנאת ישראל התהומית הזו של אודי אדיב וחברים, היא המביאה אותם להדריך ולהסית את המכשיר היעיל שלהם, שלא לוותר על “זכות השיבה”. רצונם של אדיב וחברים למלא את הארץ במרצחים, את הנשק תספק ממשלת ישראל….

אבל, ה”ליברלים” למיניהם, וליתר דיוק – למינם – ציבור שטופי שנאת ישראל, מטיפים לנו, שאם אדם קם בבקר ומחליט שהוא עם, צריך להניח לו ללכת עם זה, מה שנקרא, לזרום. ואם הערב רב החליט שהוא עם, זו זכותו.

אלו הם, ממש, אותם אנשים, שלא מכירים גם בזכות אחת של העם היהודי בן אלפי השנים. גם לא בזכותו להגדרה עצמית. הם מספרים לנו שהיהדות זו דת, ועל כן, הקמת מדינה יהודית זו ריאקציה…. מה שלא מפריע להם לשתף פעולה עם סוריה מדינה מיליטריסטית, אויבת, במטרה לפגוע ביהודים, גברים, נשים, טף, עוללים ויונקים.

הם, המנוולים, נגד כיבוש ודיכוי, אלא, אם מדובר ביהודים, את אלה אפשר לכבוש, לדכא, לשדוד ולרצוח. קוראים לזה – “אחוות העמים”. את “אחוות-העמים” הזו חשנו על בשרנו בכל דור ודור, אבל, בדורות קודמים, הכיבוש והדיכוי כלל לא הפריעו למהרסינו ומחריבינו, המלשינים, המוסרים והרודפים, חלאת האדם. אך, כשהיהודי יכל להציל את עצמו מכל אלה, עולים כל הנאלחים האלה על בריקדות, ועם ישראל מאבד שוב את הבטחון בזכותו להגנה עצמית, קל וחומר, מאבד הוא את בטחונו בצידקת יישום כל זכויותיו בארצו.

אז, יכל להיות שלערב רב של מרצחים יש זכות, בכח קו האופי המשותף הזה – רצח – להחליט שהם עם, אך לא די שאין זה מחובתנו להכיר בחוקיותו של “עם” כזה, אלא חובתנו היא, לא להכיר ב”עם” הזה. מי שדווקא מעונין להכיר ב”עם”, שהמכנה המשותף של כל עממיו זו תאוות רצח היהודים, שישכן את העם הזה בתחומו! חובתנו שלנו היא להשמידו. כי מטרת הולדתו היא השמדתנו! אין שום מטרה אחרת להולדת הממזר הזה.