אבל יש לה גם שופטים טובים, שופטים בינוניים, ושופטים גרועים.

העובדה שרמת השופט אינה אחידה נגזרת מכך שהשופטים אינם שיבוטים גנטיים של איזה שופט אידיאלי, כי אין עדיין שום אפשרות לשבט שופטים, אבל גם אם הייתה אפשרות כזאת – עדיין אין בנמצא שופט אידיאלי לצרכי שיבוט.

וכיוון שהשופטים אינם ברמה אחידה, מפעם לפעם מתברר כי היה מקח-טעות בבחירתו של שופט זה או אחר, ומי ש”גילה” לנו את זה היה שר המשפטים, בשעתו, חיים צדוק.

מה עושים עם שופטים גרועים?

לכאורה – אין מה לעשות. כדי להבטיח את עצמאותו של השופט – של כל שופט – קבע המחוקק שכהונתו של שופט תהיה עד להגיעו לגיל 70, דהיינו “לכל החיים”.

אפשר להדיח שופט אם עבר עבירת משמעת, אבל זה לא חל על שופטים גרועים המתנהגים יפה. לשופטים כאלה מצא המחוקק פתרון אחר: סעיף 7(4) לחוק יסוד: השפיטה. סעיף זה, זה לשונו:

7.         כהונת שופט תתחיל מעת שהצהיר הצהרת אמונים ולא תסתיים אלא באחת מאלה:

                        —                   

(4)   על פי החלטה של הועדה לבחירת שופטים שהציע יושב ראש הועדה או נשיא בית המשפט העליון ושנתקבלה ברוב של שבעה חברים לפחות;

                        —

מטרתה של ההוראה הזאת ברורה: לאפשר לעם בציון להיפטר משופטים גרועים, אשר אין דרך אחרת להיפטר מהם, אבל כדי שהשימוש בהוראה הזאת לא יהפוך לדבר יום-יומי, נקבע כי לא די ברוב רגיל של חברי הוולב”ש (5 מתוך 9), ויש צורך ברוב מיוחד, של 7 מחבריה.

האם המכשיר הזה – סעיף 7(4) – אכן מנוצל דיו?

בשום אופן לא.

לאחרונה נאלצו מספר שופטים – אפשר למנותם על אצבעות יד אחת – לפרוש בהמלצתה של נציבת תלונות הציבור על שופטים הקודמת, כאשר נגד ה”תמריץ” שלהם להתפטרות-מרצון עמדה החלופה הגרועה יותר: הדחה ע”י הוולב”ש, על פי סע’ 7(4).

שימוש נלוז נעשה במכשיר הזה כדי להדיח את השופטת הילה כהן, אחרי שבית הדין המשמעתי לא מצא לנכון להדיחה. אמרתי שימוש נלוז, כי אם היו מחליטים את אותה ההחלטה בלי לפנות אל בית הדין המשמעתי לשופטים כדי שזה יוציא ל”מערכת” את הערמונים מהאש, הייתי יכול לחיות עם זה, אבל לא ייתכן לפתח מנהג לפיו “מנסים” להעיף שופט באמצעות הדין המשמעתי, ואם זה לא מצליח – הולכים על סע’ 7(4)…

לא שיש לי התנגדות להדחתה של השופטת המסויימת הזאת, אבל בתנאי שיעיפו יחד אתה את כל השופטים שאינם טובים ממנה: את ההילה איבדתם מזמן, ומה עם חלאות-האדם אשר בקרבכם?

כדי למצות אופטימאלית את האפשרויות הגלומות בסמכותה של הוולב”ש להדיח שופטים צריכים לנפות, מדי שנה בשנה, לפחות את חמשת האחוזונים הפחות טובים של השופטים, דבר אשר בטווח של 20 – 30 שנה יהפוך את מערכת המשפט למערכת-לתפארה, ויחזיר לה את אמון הציבור אשר – כידוע – הידרדר מאוד בשנים האחרונות,

זה בצד ה”נגטיבי”, אבל גם בצד ה”פוזיטיבי” יש מה לעשות, ובין השאר:

·                לעודד את ההתמקצעות של השופטים, בכך ששופט המבקש להתמקצע בתחום מסויים יוכל לעבור השתלמות מתאימה, על חשבון המדינה, ויקבל תוספת-שכר בהתאם.

·                להפסיק את המנהג לפיו שפיטה בתחומים מסויימים היא עניין של “סטאטוס” (למשל: בית המשפט לעניינים מנהליים), או “קרש קפיצה” לשפיטה (למשל: ביהמ”ש לתעבורה, ביהמ”ש לתביעות קטנות).

·                להקים מגמות-שפיטה בפקולטות למשפטים, כך שבעוד 30 – 40 שנה לא יישאר במערכת שופט אשר לא הוכשר לכך מנעוריו.